מסכת כתובות - פרק ט - משנה ז

הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וּמִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין וְשֶׁלֹּא בְפָנָיו, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה:

לא תפרע אלא בשבועה. הנפרע מחבירו אינו מדקדק לשום לב על כל מה שפרעו, וזו הואיל ונפרעה במקצת אפשר שנפרעה הכל ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק:

עד אחד מעיד שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של בעל. ושבועות הללו אף על פי שתקנת חכמים הן, אינן אלא כעין של תורה בנקיטת חפץ, שכל שבועות שתיקנו במשנה כעין של תורה הן:

מנכסים משועבדים. משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה, ואנן טענינן בשביל לקוחות דלמא אי הוה גבית מן הלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי, השתא נמי אשתבע:

הפוגמת כתובתה וכו' עד אחד וכו' לא תפרע אלא בשבועה. ואפילו לא טעין השבע לי אבל כי לא פגום צריך שיטעון השבע לי כדפירש הר"ב בבבא מנכסים משועבדים. ואי לא טעין לא. הואיל ונקט שטרא. רש"י:

מנכסי יתומים. עיין מ"ש פרק דלקמן מ"ה ועיין רפ"ו דערכין בפירוש הר"ב ובסדר המשנה דירושל' וכן בספר הרי"ף גרסינן מנכסים משועבדים קודם מנכסי יתומים וכדנקט סידרא במתניתין דלקמן והכי מסתברא דודאי דמסתבר טפי שתשבע ללקוחות משתשבע ליתומים. וכי קתני קודם הוה לא זו אף זו ואילו לפי סדר הספרים הוה זו ואין צריך לומר זו:

יתומים. עיין מ"ש במ"ד פרק ו' דשבועות:

מנכסים משועבדים. פירש הר"ב משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה כו'. וכן לשון רש"י והך דינא איתמר בגמרא פרק שבועות הדיינים דף מ"א גבי שט"ח דעלמא משום הכי אסברה להו בלוה ולא בבעל הטוען כך כנגד הכתובה אע"ג דמשנתינו בה קיימא:

משועבדים. עיין מ"ש במשנה רביעית פרק ו' דשבועות:

ושלא בפניו. כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה [לאפוקי כשהוא במקום קרוב בכדי שיוכל לילך שליח ויחזור תוך שלשים יום דמודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול. הרא"ש] אבל אם הלך בעלה ולא גירשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל יש לה מזונות כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא. הרמב"ם: