מסכת בבא קמא - פרק ט - משנה ד

הַנּוֹתֵן צֶמֶר לְצַבָּע, וְהִקְדִּיחָתוֹ יוֹרָה, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָאוּר, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. לִצְבֹּעַ לוֹ אָדֹם, וּצְבָעוֹ שָׁחֹר, שָׁחֹר, וּצְבָעוֹ אָדֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח:

והקדיחתו יורה. ששרפתו יורה. שהרתיחו יותר מדאי:

נותן לו דמי צמרו. והכא ליכא שבחא כלל, שהרי נשרף לגמרי, וליכא למימר אם השבח יתר:

צבעו כאור. כמו כעור. שצבעו בפסולת של צבע. ומזיק בכונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל:

ואם השבח. שהשביח הצמר:

יתר על היציאה. של צבע. נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם, ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמרינן דניתיב ליה דנקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויא דנקני:

לצבוע לו אדום וכו׳ קנייה בשינוי. לרבי מאיר לא יהיב אלא דמי צמרו, או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר:

רבי יהודה אומר וכו׳ דקניס ליה להאי דשינה, להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי לא נשקול אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח, יתן לו השבח שהשביח. ואם ירצה לתת את שכרו משלם, ששבח יותר על השכר, יתן שכרו. והלכה כרבי יהודה:

נותן לו דמי צמרו. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם לפיכך אין לו עליו אלא דמי צמרו אבל אם הקדיחו לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן דמתניתין דלעיל גמרא שם ריש דף צ"ט. ולא ידעתי למה לא התנו כן הפוסקים אלא העתיקו המשנה כלשונה:

אם השבח יתר על היציאה. לשון הרמב"ם ענין השבח והיציאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי. והוציא בו צבע רובע. לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו ג' רבעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו ע"כ. ורש"י פירש בפ"ב דבבא מציעא דף קי"ז הוצאה דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום. ולא מה שפסק לו בקבלנות דהוי טפי:

נותן לו את היציאה. כתב הר"ב ולא שכר שלם. וכן לשון רש"י. ולקמן בדברי רבי יהודה בהוצאה יתירה על שבח פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר. ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו:

לצבוע לו אדום וכו'. כתב הר"ב קנייה בשינוי. לר"מ לא יהיב אלא דמי צמרו. או זה יתן שכרו וכו'. וכן פירש רש"י. ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב ליה הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצבע לזכות בו כלל. מה שאין כן בגזלן:

רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב דקניס ליה להאי דשנה וכו'. וכפירש רש"י. ומשמע דדוקא לדשנה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. כן כתב המגיד בפ"י מהלכות שכירות שמצא לרש"י ז"ל שפירש שביד בעל הצמר לתת לו הצמר. ופירש בדמיו. וכתב שצריך עיון לפי שאחר שהדין הוא לחשוב איזה הוא מועט אם ההוצאה אם השבח. ויתן המועט. ואם רצה צבע בזה. אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכדעת הרמב"ם שתקנה זו תקנה לכל אחד משניהם היא. ואין אחד מהם יכול לדחות השני ממנה. והראב"ד שאמר אין לזה טעם לא להשיג בא. אלא כונתו היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. ע"כ דברי המגיד. ויותר נראה דהראב"ד להשיג הוא בא. לפי שסובר הראב"ד דטעמא דנותנין לו הפחות משום קנסא על ששינה. וכלשון רש"י והר"ב. ואי משום הכי. למה לא יכול לומר בעל הצמר איני רוצה בתקנה זו. כיון שזאת התקנה לקנוס את המשנה היא ולטובת בעל הצמר. כגון זו האומר אי אפשי בתקנה זו. שומעין לו:

אם השבח יתר וכו'. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולי שבחא דידיה היא כדתנן במתניתין דר"פ. הכי מסקי התוספות שם ד' צ"ה ע"ב: