מסכת בבא קמא - פרק ג - משנה ז

הַמְבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר, חַיָּב:

המבקע. עצים:

והזיק ברשות היחיד. של אחרים:

ברשות היחיד. שלו:

והזיק ברשות היחיד אחר. של אחרים:

חייב. ואע״ג דברשותיה קעביד ולא שכיחי רבים שם דנימא הוה ליה לעיוני, אפילו הכי חייב:

והזיק. שנתזה חתיכה מן עץ המתבקע. או נשל הברזל מן העץ. נ"י:

ברשות הרבים והזיק ברה"י וכו'. ובגמרא מצרכינן להו דאי אשמועינן מבקע ברה"י והזיק ברה"ר. הוה אמינא משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה"ר והזיק ברשות היחיד שאין רבים שם אימא לא מחייב. ואי אשמועינן מבקע ברה"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמועינן הני תרתי [הא] משום דשכיחי רבים [והא משום דשלא] (ושלא) ברשות אבל כשבקע והזיק הכל ברשות היחיד אימא לא. צריכא. ומסיים נמוקי יוסף וכי תימא לתני הא. וכל שכן הנך. לא זו אף זו קתני:

חייב נזק שלם. דכחו הוא וכגופו דמי וקיימא לן [סוף פ"ב] אדם מועד לעולם. נ"י: