מסכת אבות - פרק ד - משנה ח

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

אַל תְּהִי דָּן יְחִידִי. אַף עַל פִּי שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה יָכוֹל לָדוּן, מִדַּרְכֵי הַחֲסִידוּת הוּא שֶׁאֲפִלּוּ מֻמְחֶה לֹא יְהִי דָּן יְחִידִי. וְדַוְקָא כְּשֶׁלֹּא קִבְּלוּהוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עֲלֵיהֶם לְדִין, אֲבָל קִבְּלוּהוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עֲלֵיהֶם, דָּן יְחִידִי וַאֲפִלּוּ מִדֶּרֶךְ חֲסִידוּת:

שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ:

וְאַל תֹּאמַר. לַחֲבֵרֶיךָ הַחוֹלְקִים עָלֶיךָ קַבְּלוּ דַּעְתִּי שֶׁאֲנִי מֻמְחֶה וּבְלֹא הַצֵּרוּף שֶׁלָּכֶם הָיִיתִי יָכוֹל לָדוּן:

שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אַתָּה. הוֹאִיל וְצֵרַפְתָּ אוֹתָם עִמְּךָ רָאוּי שֶׁיִּפָּסֵק הַדִּין עַל פִּי הָרַבִּים:

אל תהי דן יחידי. פירש הר"ב אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון כדפירש בריש פ"ג דסנהדרין [*ומה שכתב הר"ב אבל קבלוהו וכו' דן יחידי אפי' מדרך חסידות ולא ידעתי טעמו דהא מ"מ מוטב שיחתך הדין ברבים ועוד שאם הם ג' לא ידע המתחייב מי שחייבו שעל כל אחד יחשוב שמא חבריו רבו עליו ומפני זה פירש [בליקוטי] מהרי"ל דמש"ה אמר שמואל [בריש סנהדרין] שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף כלומר שמחציפים פניהם ולא אכפת להו אף שהמתחייב לא יוכל לחשוב על שום אחד מהם שזיכהו אבל לשון הטור ח"מ ריש סי' י' כי ברוב משא ומתן ירד לעומקו ע"כ וסתם משא ומתן לא עם עצמו אלא עם זולתו ואין נראה לחלק לענין זה בין הדיוטות למומחה].