מסכת אבות - פרק א - משנה ט

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ. שֶׁלֹּא יֹאמַר הַדַּיָּן שֶׁמָּא כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אוֹ אִם הָיָה הַדָּבָר כָּךְ הָיָה פְּלוֹנִי זַכַּאי, וּמִתּוֹךְ דְּבָרִים הַלָּלוּ לוֹמֵד בַּעַל הַדִּין אוֹ הָעֵדִים לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה:

והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו. פירש הר"ב בעל הדין או העדים. ואע"ג דברישא לא קתני אלא עדים מכל מקום זיל בתר טעמא דשמא וכו'. דשייך ודאי אף בבעלי הדין. ועוד דוהוי זהיר וכו' מלתא באפי נפשיה הוא. והלכך ילמדו דקאמר על כל מי שיכול ללמוד קאמר והכל במשמע עדים ובעל דין]: