מסכת תענית - פרק א - משנה ד

הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

הגיע שבעה עשר במרחשון. וכבר עברו ג׳ זמנים, שהן ג׳ במרחשון. וז, וי״ז:

התחילו היחידים. תלמידי חכמים:

שלש תעניות. שני וחמישי ושני:

אוכלים ושותים משחשיכה. מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר כל זמן שלא ישן. אבל לאחר שישן שינת קבע אסור לאכול ולשתות אם לא התנה מתחלה קודם שישן. ואית דאמרי דאכילה בעי תנאי, שתיה לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. והכי מסתברא:

הגיע שבעה עשר במרחשון. כתב הר"ב וכבר עברו ג' זמנים כו'. בגמרא דף ו' ע"א תניא איזוהי רביעה הבכירה בג' במרחשון. בינונית בשבעה בו. אפילה בי"ז בו דברי רבי מאיר. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

היחידים. פירש הר"ב תלמידי חכמים שמיוחדים במעשיהם. הרא"ש פרק ח' דנדרים [*דף ס"ג. ותמהני דבגמרא מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ובתר הכי תני איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה. ע"כ. ש"מ דיחיד עדיף מתלמיד. ומש"ה נמי נראה לי דרב הונא אמר רבנן ולא אמר ת"ח. ומיהו אשכחן בדוכתא אחריתא דקורא תלמיד לזה שראוי למנותו על הצבור. כמו שהביאו התוס' מפרק אלו קשרים (שבת דף קי"ד). איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור. כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה. ואפילו במסכת כלה. ומתרצים התוספת דיש חלוק בתלמיד. דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו. זה שואל אל הרב מה שהוא לומד. וזה שואל ממקום אחר. ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאלתו. ואפי' במסכת כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא. ונקרא ת"ח בפ' אלו קשרים. אותו ודאי ראוי למנותו על הצבור. אבל אם אינו יודע [להשיב] אלא במסכת כלה. נקרא ג"כ תלמיד. ומזה מיירי הכא עכ"ל. אבל סוף דבר דיחידים דהכא מיירי בראויים למנותם פרנס על הצבור. ומש"ה נמי דייק רב הונא לומר רבנן ולא אמר תלמידי חכמים כדכתבתי. וא"כ לא שפיר קא עבדי הרא"ש והר"ב שכתבו ת"ח. אלא ה"ל לכתוב רבנן. א"נ חכמים]:

שלש תעניות. פי' הר"ב בה"ב. בגמ'. דכמו שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בה'. כדתנן במ"ט פ"ב. ה"ה נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בה':

אוכלים ושותים משחשיכה כו'. וכתב הר"ב שתיה לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. כלומר שאין לאדם קביעות זמן לשישתה בו. ואין לשון דהכא כלישנא דגמ' אין קבע לשינה שהעתקתי במ"ו פ"ק דסוכה: