מסכת שקלים - פרק ב - משנה ג

הַמְכַנֵּס מָעוֹת וְאָמַר, הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן נְדָבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי, שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרָן חֻלִּין. אֵלּוּ לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:

המכנס מעות. כונס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה לשקלו, ואמר כשהתחיל לכנס, הרי אלו לשקלי, וכשבא לחשוב מה שכנס מצא שהותירו על שקלו:

ב״ש אומרים מותרן נדבה. יפלו לשופרות שבמקדש, שעומדים להקריב בדמיהן עולות קיץ למזבח. וב״ש לטעמייהו דאית להוא הקדש בטעות שמיה הקדש:

ובה״א מותרן חולין. דלא נתכוין זה להקדיש אלא עד כדי שקלו:

שאביא מהן שקלי שוין שהמותר חולין. דהוי כאומר בפירוש אם אכניס יותר משקל אביא מהם שקל והמותר יהא חולין:

אלו לחטאתי. ואם כנס מעות ואמר הרי אלו לחטאתי, מודו ב״ה שהמותר נדבה:

[*אלו לחטאת כו'. מפורש במשנה דלקמן: