מסכת שבת - פרק כ - משנה ג
מסכת שבת - פרק כ - משנה ג
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בְּפוֹשְׁרִין, אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַחֹמֶץ. וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן, אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּבָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכַּלָּה. אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה, וְלֹא יִתְּנֶנּוּ עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמֹּץ, אֲבָל נוֹטֵל הוּא בִכְבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס:
פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת שבת - פרק כ - משנה ג
חלתית. כך שמה בערבי, והיא חמה ונוהגין לאכלה במקומות הקרים, ואין שורין אותה בשבת דמיחזי כמעשה חול:
את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן, שהפסולת צף למעלה:
ולא שפין אותן. ביד להשיר פסולתן, דהוה ליה בורר:
אבל נותן בתוך הכברה. ואע״פ שפסולתן נופל לפעמים דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו:
התבן. שהיו עושים מן הקש שמחתכין אותן במוריגים ונעשה כל זנב השבולין תבן:
מוץ. הוא מזקן השבולת העליון, ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברים אותו בכברה שיפול המוץ:
אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס. ואע״פ שהמוץ נופל מאליו, דדבר שאינו מתכוין מותר כר׳ שמעון:
פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת שבת - פרק כ - משנה ג
שפין. פי' כמו מקנחין או ממרחין. רמב"ם:
התבן. עיין מ"ש רפ"ט דב"מ בס"ד: