מסכת סוכה - פרק א - משנה ו

מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו:

מסככין בנסרים דברי ר׳ יהודה. בנסרים שיש בהם ארבעה שהוא שעור מקום חשוב דברי הכל פסולה. פחות משלשה דברי הכל כשרה דחשיבי כקנים. כי פליגי משלשה ועד ארבעה, רבי יהודה סבר כיון דלית בהו שעור מקום חשוב לא גזרינן שמא ישב תחת תקרת הבית. ורבי מאיר סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן שמא יאמר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת תקרת ביתי. והלכה כר׳ יהודה:

ורבי מאיר אוסר. פירש הר"ב כיון דנפקי מתורת לבוד ופירש"י שאם היה אויר במקום אחד מהן לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומה לתקרה וגזרינן:

נתן עליה נסר כו'. לדברי הכל. וסוכה כשרה וכגון דיהבינן אצל הדופן. דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה [במשנה י'] רש"י:

ובלבד שלא יישן תחתיו. להכי נקט שינה דאפילו עראי אסור. דתנן במשנה ד' פרק ב' דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ותני עלה [דף כ"ו] ואין ישנים עראי חוץ לסוכה. משום דאין קבע לשינה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך: