מסכת סוכה - פרק א - משנה ד

הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּהּ, פְּסוּלָה. וְאִם הָיָה סִכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶׁקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ:

הדלה עליה. הגביה על גבה:

קיסום. אידרא בלע״ז, והיא נדלה כגפן וכדלעת:

פסולה. לפי שאין מסככין במחובר:

ואם היה הסכוך הרבה מהם. שהיה שם סכך כשר הרבה יותר מהגפן והדלעת, כשרה. והוא שחבטן וערבן עם הסכך כשר ואין נראין בעין, דסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:

או. שקצצן. אף לאחר שסכך בהן, כשרה. והוא שינענעם לאחר קציצה, דאי לאו הכי פסולה דאמרה תורה (דברים ט״ז:י״ג) חג הסוכות תעשה, ולא מן העשוי, כלומר כשתעשה תהא ראוי לסוכה, ולא מן העשוי בפסול, שאין ראוי לסוכה ואתה מתקנה כי הא דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה. אבל כשמנענע הוי כסותר וחוזר ומסכך. שמגביה כל אחד לבד ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:

כל דבר שאינו כו׳ לאפוקי כלי עץ ובגדי פשתן ומחצלאות, שאע״פ שגדוליהם מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:

וגידוליו מן הארץ וכו׳ דכתיב חג הסוכות [תעשה לך באספך] מגרנך ומיקבך, בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר, כלומר מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה:

הדלה. פירש הר"ב הגביה. והרבה במסכת כלאים:

וסיכך על גבה. ונ"א על גבן ונראה שזוהי גירסת הר"ן שכתב דר"ת מוכיח מדלא קתני סיכך ואח"כ הדלה דכבר נעשה בכשרות ואפילו הכי מפסלה. וכ"ש הדלה ואח"כ סיכך. אלא ודאי לא פסלה אלא כדקתני הדלה וסיכך דתחילתו בפיסול נעשית. ולאו ראייה היא דמתניתין תרתי קתני הדלה וכו' או סיכך. כלומר בין שקדם הסיכוך כדקתני הדלה עליה. בין שקדם האילן וסיכך עליו. ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי אדלעת וקיסום:

פסולה. פירש הר"ב לפי שאין מסככין במחובר. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש"י:

ואם היה סכוך הרבה מהן. פירש הר"ב והוא שחבטן. כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה. והמפרש חבטה תלישה. או שליפה. טועה. דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הא קתני או שקצצן. מכלל דרישא מחוברין וכו'. רש"י דף ט' ע"ב. ולפי מה שכתבתי במשנה ב' הא דאמרן הכא דמהני ערוב דוקא כשהמודלה חמתו מרובה מצלתו. וי"א דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא המודלה אין צריך לערוב. והכא כשהסוכה אין צלתה מרובה אלא על ידי המודלה. וי"א דאם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר אפי' צל הסוכה מרובה בלא המודלה בעי ערוב. ועיין עליהם בטור סימן תרכ"ו. ומ"ש הר"ב דסכך כשר רבה ומבטלן דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא ומהיכי תיתי למפסלא לא משום שני סככים איכא דהא חד סכך הוא. ולאו משום מחובר איכא דהא בטיל ליה. לשון רש"י שם:

כל שהוא מקבל טומאה. נפקא לן בגמרא מהך דבאספך דלקמן בפירוש הר"ב:

ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש"י. ובגמרא פירש עוד דאע"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה [ונקראו גדולי הארץ לענין מעשר שני במשנה ג' פ"ק דמ"ש] גדולו מן הארץ לא קרי אלא מה שצומח מן הקרקע. ועיין בפרק ז' דב"מ משנה ב':

וגדולו מן הארץ. כתב הר"ב דכתיב באספך מגרנך ומיקבך כו'. כלומר מן הנשאר וכו' דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא יקב עצמו. דאילו גורן קשין עם התבואה. ויקב האשכולות עם הענבים ה"ל דבר המקבל טומאה ואהא אמרינן הך דרשא בגמרא. והר"ב אסמכיה לגדולו מן הארץ. דממילא נמי ילפינן לה מיניה: