מסכת ביצה - פרק ב - משנה ד

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:

מביאין שלמים ביו״ט. שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:

ואין מומכין עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כחו היה סומך והוה ליה משתמש בבעלי חיים. אלא סומכין עליהם מעיו״ט, דלית להו לב״ש תכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו״ט, דרחמנא אמר (במדבר כ״ט:ל״ה) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה:

וב״ה אומרים. מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה. דכתיב (דברים ט״ז:ח׳) עצרת לה׳, כל דלה׳. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביו״ט לא עולות ולא שלמים:

ואין סומכין עליהם. כתב הר"ב והוה ליה משתמש בבעלי חיים ותנן [במשנה ב' פ"ה] אין רוכבין ע"ג בהמה. רש"י. והא דקאמר דבכל כחו היה סומך. בחגיגה פ"ב דף ט"ז דדייק ליה מינה מדאין סומכין ביו"ט:

ובית הלל אומרים מביאים. פי' הר"ב שלמי חגיגה ועולות ראיה. וכ"כ הרמב"ם וכ"פ בפ"ב דחגיגה משנה ג'. ובגמ' נמי מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך וכו'. וחדא מתרתי נקט דה"ה שלמי שמחה דתנן במשנה ג' ד' פ"ק דחגיגה. דהא נמי חובת היום הן. ובברייתא שלמים הבאים מחמת יו"ט ביו"ט בש"א וכו'. ופירש"י מחמת יו"ט חגיגה לשמחה. וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה פתח עולת ראייה ושלמי חגיגה וסיים נמי בשלמי שמחה:

ועולות. כתב הר"ב עולות ראייה. אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין כו'. הואיל ואין זמן היום כלל. ואע"ג דחגיגה וראייה נמי יש להן תשלומין כל שבעה [כדתנן במשנה ו' פ"ק דחגיגה] שרו בה שמא יאנם ולא יקריבוהו בשאר הימים. ותנן [שם] עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי מפרש לקמן בברייתא רש"י. וא"ת אע"ג דאין זמנן עכשיו יהא רשאי לשוחטן הואיל והבעלים אוכלים ממנו וגם הכהנים ונמצא שכל הבשר נאכל. וי"ל כמ"ש התוס' פ"ג סוף דף כ"ז דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו:

וסומכין עליהן. דס"ל תכף לסמיכה שחיטה ומדרשאי להביאן רשאי לסמוך. והרמב"ם כתב בפ"א מהל' חגיגה אע"פ שסמיכה אינה מעכבת [כדתנן פ"ט דמנחות משנה ח'] לא גזרו עליה משום שבות: