מסכת תרומות - פרק ח - משנה ה

שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכֵלִים, כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה:

שיעור המים. להיות אסורים משום גלוי:

כדי שתאבד בהן מרה. אם היו מרובים כל כך עד שארס הנחש יפסד ויאבד בהן אין בהן משום גלוי. ויודעין היו כמה ארס הנחש מטיל בפעם אחת:

מרה. הארס שהנחש מטיל קרוי מרה:

בכלים כל שהן. אפילו מרובין כל שהן יש בהן משום גלוי כשהמים בכלים:

ובקרקעות עד ארבעים סאה

בכלים כל שהן. פי' הר"ב אפי' מרובין. דגזר מרובים אטו מועטין. הר"ש:

ובקרקעות ארבעים סאה. לשון הר"ב עד מ' סאה. ונראה לפרש שבא לומר דעד ארבעים סאה ולא עד בכלל. וכמו שכתב הר"ש דארבעים סאה אין בהם משום גלוי. תדע דכל מקוה מגולה הוא. אבל לשון הרמב"ם בפירושו ואם הם יותר מארבעים סאה וכו'. [*וכתב הר"ב ומים מגולים וכו' אסור להשקותן לבהמתו וכו'. פי' הר"ן [בע"ז פ' אין מעמידין] בראויה לאכילה. לפי שהאוכל ממנה נזוק ע"כ]: