מסכת תרומות - פרק ח - משנה ד
מסכת תרומות - פרק ח - משנה ד
יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין. שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּלּוּי, הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מֻתָּרִים. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה:
פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת תרומות - פרק ח - משנה ד
ישפך. ואין כאן משום אבוד תרומה, מפני שאסור לשתותו, שמא שתה ממנו נחש:
ושאר כל המשקים מותרים. שאין נחש שותה מהן. אלא שהדבש והציר והמורייס ושומים כתושים, כל אלו הוזכרו בגמ׳ לאסור, שהנחש שותה מהן:
כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין:
הרחש. הנחש, ולפי שהולך על גחונו קרוי רחש, שאינו נראה כמהלך אלא כרוחש ומתנענע:
ממקום קרוב. פירשו בו (חולין י:) כדי שיצא מתחת אזן הכלי וישתה ויחזור לחורו: