מסכת תרומות - פרק ז - משנה ג

הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו קְטַנִּים, וְאֶת עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת תְּרוּמָה, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְהַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, מוֹחֵל:

המאכיל את בניו קטנים. דלאו בני חיובא נינהו, ועבדיו אפילו גדולים:

ותרומת חוץ לארץ. אע״פ שהיא מדמעת אין מוסיפין חומש עליה:

ואת עבדיו בין גדולים. פי' הר"ב דלאו בני חיובא. ור"ל שאין אנו יכולים לחייבם לפי שאין להם. אבל ודאי דבני חיובא נינהו שאם היה להם שמחוייבים לשלם. והכי איתא בירו' לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן. היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן נותן. וכה"ג תנן במשנה ד דפרק החובל. ולפי שהר"ב כתב זה הטעם אעבדיו וגם אבניו הקטנים ולא חילק ביניהם יתכן לומר שדעתו דגם קטן המזיק לאו בן חיוב הוא בעודו קטן אבל כשיגדיל חייב לשלם. וכדעת הגהות אשרי שם. ובשלטי הגבורים פרק כיצד הרגל הביא דעות חלוקות אבל [*מדברי הר"ב במשנה ד דפ' החובל נראה דלעולם פטור וכן] מסקנת הפוסקים דלעולם פטור כפשטא דמתני' דהחובל דדוקא עבד ואשה כו' ועיין ר"פ הגוזל בתרא:

[*האוכל תרומת חוצה לארץ. פי' הר"ב אע"פ שמדמעת וכו'. וכן לר"ש בתרומת עובד כוכבים במ"ט פ"ג]:

פחות מכזית. דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה עד שיהא בו שיעור אכילה. הרמב"ם: