מסכת תרומות - פרק ד - משנה ד

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ, צֵא וּתְרֹם, תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, תּוֹרֵם כְּבֵינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אַחַת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה:

כדעתו של בעל הבית. לפי שיש תורם בעין יפה, ויש בעין רעה, ויש בבינונית:

פיחת עשרה. ותרם מארבעים:

או הוסיף עשרה. ותרם מששים:

תרומתו תרומה. דכיון דבאחד משעורי חכמים תרם יכול למימר ליה אנא להכי אמדתיך:

ואם נתכוין להוסיף. שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין הוסיף, אפילו אחד, אין תרומתו תרומה:

אפילו אחת אין תרומתו תרומה. דאיכא פסידא לבעל הבית דאי תימא דכשיעור הוי תרומה. וא"כ נמצאו קולין שהוסיף הם מדומעים עם התרומה כך כתב הר"ש. וכתב עוד דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ועיין בריש פרק בתרא דמעילה: