מסכת תרומות - פרק א - משנה ב

חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרֹם. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר:

לא יתרום. לכתחלה דצריך להשמיע לאזנו כשיברך:

חרש שדברו בו חכמים בכל מקום וכו׳ לאו כללא הוא, דבריש חגיגה תני חרש, ומדבר ואינו שומע בכלל, ובפרק מצות חליצה לענין חליצה:

שאינו שומע ואינו מדבר. שנולד חרש ממעי אמו, וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו א״א לו שידבר:

לא יתרום. פירש הר"ב לכתחלה דצריך להשמיע לאזניו כו'. ואתיא כת"ק דמשנה ג פ"ב דברכות דפסק הלכה כמותו דהתם נמי לכתחלה מודה דצריך להשמיע לאזניו. כדמסקינן התם בגמ' ועי' במשנה ד פ"ב דמגילה:

חרש שדברו בו חכמים בכ"מ כו'. כתב הר"ב לאו כללא הוא כו'. וכן במ"ד פ"ב דמגילה. והתם ודאי דדוקא מדבר דהא בקורא המגילה איירינן. הלכך לא הוצרך הר"ב להביאו: