מסכת פאה - פרק ו - משנה ז

קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים:

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה. דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה ושכחת קמה ילפינן לה מקרא דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה:

טופח. מין קטנית דק מאד, וקורין לו בערבי גילבא״ן. ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח, ואפ״ה רואים אותם כאילו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים אע״פ שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים, לא הוי שכחה. ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאילו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאילו הן מלאות:

ענוה של שעורים. ענוה בוי״ו כמו ענבה בבי״ת כלומר גרגיר שעורים:

קמה וכו' ושכחה. כתב הר"ב דילפינן שכחת קמה מריבויא דבשדה. וכ"כ לעיל פ"ד משנה ו'. ועיין מ"ש לקמן משנה י' בס"ד:

טופח פי' הר"ב בערבי גלבא"ן ובמשנה ג' פ"ה כתב עוד פירוש הרמב"ם קורטמא"ן. ואע"פ שמה שמפרש הרמב"ם של טופח ממש נדחה מהירושלמי מ"מ היה יכול לפרש כעין שמפרש בפירושו גלבא"ן. ועיין בריש כלאים: