מסכת מעשר שני - פרק ה - משנה ז

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת בַּזְּמָן הַזֶּה וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּעוּר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּרוֹת:

בזמן הזה. שאין בית המקדש קיים:

צריך לחללן על הכסף. דכתיב (שם יד) וצרת הכסף בידך, הכסף בלבד מעלין:

אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. טעונים גניזה, ומה מועיל החלול:

צריך לחללן על הכסף. פי' הר"ב דכתיב וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין. וכך כתב הרמב"ם. ונ"ל לפרש דרוצה לומר הואיל ואין בית המקדש אין לך ריחוק מקום גדול מזה הלכך מחללן על הכסף וכאילו וצרת הכסף אינו רשות אלא חובה. דכיון שריחוק מקום כזה שאין בית המקדש אי אפשר להעלות הפירות אלא וצרת צריך לחללן. אע"ג דפשטיה דקרא בזמן בית המקדש ואינו אלא רשות. והר"ש הביא הירושלמי בזה הלשון וצרת הכסף בידך ובלבד בידך. ובירושלמי שלפנינו וצרת הכסף בלבד בידך. ונ"ל דהכי פירושו דבזמן שאתה מניחו בידך כלומר במקומך וא"א להעלותן למקום הבחירה יהיה הכסף בלבד בידך ולא הפירות אלא צריך אתה לחללן על כסף. ודייק מבידך דמיותר דהוה ליה למימר וצרת הכסף והלכת וגו' ונתת הכסף וגו'. [*ועיין בפירוש הר"ב משנה י פ"ג דב"מ]: