מסכת מעשרות - פרק א - משנה ו

הַפֶּרֶד וְהַצִּמּוּקִין וְהֶחָרוּבִין, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַבְּצָלִים, מִשֶּׁיְּפַקֵּל. וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּל, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַתְּבוּאָה, מִשֶּׁיְּמָרֵחַ. וְאִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ, עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַקִּטְנִיּוֹת, מִשֶּׁיִּכְבֹּר. וְאִם אֵינוֹ כוֹבֵר, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרַח, נוֹטֵל מִן הַקֻּטָּעִים וּמִן הַצְּדָדִים וּמִמַּה שֶׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן, וְאוֹכֵל:

הפרד. רגילין היו לפרד ברמונים וליבשן, ואותן הגרגרים יבשים קרויין פרד ע״ש שמפרידים אותן כדי שתכנס בהן [החמה] מכל צד:

משיפקל. כמו משיקלף, כלומר משיסיר מעליהן הקליפות הרעות:

משימרח. אחר שמנקין התבואה מן המוץ שלה צוברים אותה במקום א׳ בגורן ומיפה פני הכרי ומחליקין אותו, והוא הנקרא מרוח:

משיכבור. לפי שרגילים לעקור הקטנית עם העפר צריך לכברם בכברה:

קוטעים. שבלים קטועים שלא נדושו:

מן הצדדים. צדי הכרי שלא נתמרח:

וממה שבתור התבן. שלא נזרה מן המוץ:

[*הצמוקין. הענבים היבשים. הרמב"ם והר"ש]:

[*משיעמיד ערימה בראש גגו. שדרך להעמידם בראש הגג ליבשם כדתנן לקמן פ"ג [מ"ד] החרובין עד שלא כנסן לראש הגג ל' הפי' שהזכרתי]:

[*משיפקל. כתב הר"ב כמו משיקלף בחלוף [כמו] שמלה שלמה. ל' הפירוש שהזכרתי]:

משימרח. עיין מ"ש במשנה ו פ"ק דפאה: