מסכת מעשרות - פרק א - משנה ב

מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת חַיָּבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת. הַתְּאֵנִים, מִשֶּׁיַּבְחִילוּ. הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים, מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ. הָאוֹג וְהַתּוּתִים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. וְכָל הָאֲדֻמִּים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. הָרִמּוֹנִים, מִשֶּׁיִּמַּסּוּ. הַתְּמָרִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ שְׂאֹר. הָאֲפַרְסְקִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ גִידִים. הָאֱגוֹזִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ מְגוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִפָּה:

מאימתי הפירות חייבים במעשרות. דתחלתן אינו אוכל וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מאימתי יגיע זמנו להיות ראוי לאכילה:

משיבחילו. תחילת בשולם קרוי בוחל, ודוגמא לזו תחילת ימי הנעורים באשה קרוי בוחל. ומפרש בגמרא משילבין ראשיהם זהו התחלת בשולם:

האבשים. מין ממיני הענבים הרעים כמו ויעש באושים (ישעיה ה):

משהבאישו. שנתבשלו כל כך עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה. ואשכול שיש בו גרגיר א׳ שהגיע לשיעור זה הוי כולו חבור למעשרות:

והאוג. אילן שפירותיו אדומים, וקורין לו בלע״ז קורניאול״י:

והתותים. בערבי תו״ת ובלע״ז מורא״ש:

משימסו. משיתמעך האוכל מתחת ידו. ואם הגיעה אפילו פרידה אחת של רמון לשיעור זה כל הרמון חייב במעשרות:

משיטילו שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים:

משיטילו גידים. כשמתחילים להתבשל נראים בהם כמין גידים אדומים:

משיעשו מגורה. משיבדל האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו מונח במגורה דהיינו אוצר:

משיעשו קליפה. הקליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ואינה נעשית אלא אחר גמר בשול הפרי. ואין הלכה כר׳ יהודה:

[*חייבות במעשרות. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]:

[*משיבחילו. מ"ש הר"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ"ה דנדה. ומה שכתב הר"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]:

והאבשים משהבאישו. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ"ש במשנה ח פרק ד דשביעית:

והאוג. עיין במשנה ה פ"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר"ב עוד פי' אחר: