מסכת כלאיים - פרק ז - משנה ו

הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו, קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַמּוֹעֵד. עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים, עַד שְׁלִישׁ. יָתֵר מִכָּאן, קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס, מִשֶּׁיִּשְׁקָע:

האנס. שגזל כרם וזרעו:

ויצא מלפניו. שחזר הכרם לבעליו כשהוא זרוע:

קוצרו אפילו במועד. ואע״פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אעפ״כ מפני מראית העין התירו לקצור במועד שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם. א״נ אם הוא ירא שמא יוסיף מאתים במועד אז הוי דבר האבד, דאף ע״ג דהאנס לא אסרן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום אם הוסיפו מאתיים לאחר שחזרה לבעלים קדש, דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סערתו הרוח לפניו דתנן לעיל שקדש:

עד שליש. אית דמפרשי עד שליש בשכר הפועלים, שאם לא מצא פועלים אלא בשליש יותר על שכרן הראוי יתן כדי שיעקור הכלאים מיד, יותר על זה לא יתן אלא קוצר כדרכן אע״פ שהכלאים משתהין בכרם. ואית דמפרשי עד שליש ממה ששוין פירות הכרם ותבואת השדה יתן לפועלים כדי לעקור הכלאים מיד, יותר משליש שווי פירות הכרם ותבואת הזרע לא יתן, אלא ימתין עד שיקצור כדרכו:

מאימתי נקרא אנס. כלומר מאימתי נקרא הכרם על שם האנס להחשב כשלו לאסרו בזריעה:

משישקע. שם הבעלים מן הכרם ויקרא ע״ש הגזלן, מאותה שעה תהיה הכרם חשובה כשלו ויקדש כל מה שיזרע בה:

קוצרו ואפילו במועד. כתב הר"ב ואע"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכ"כ ג"כ בפירוש השני. וא"כ משנתנו כר"י ורבי שמעון דלעיל והוה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כוותייהו ובפרק הערל (יבמות דף פג) פליגי אמוראי בפסק הלכה. והרמב"ם בחבורו פ"ה חזר מפסק דהכא ופוסק כר"י ור' שמעון וכעובדא דר"ע: