מסכת ברכות - פרק ד - משנה ה

הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:

היה רוכב על החמור ירד. אין הלכה כסתם משנה זו, אלא בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו מי שיאחוז חמורו לא ירד, מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא יורד:

יחזיר את פניו. לצד ירושלים, שנאמר (מלכים א ח׳:מ״ח) והתפללו אליך דרך ארצם:

יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. שנא׳ (שם) והתפללו אליך אל המקום הזה:

יחזיר את פניו. לשון הר"ב לצד ירושלים וכ"כ רש"י. וכתב הר"י ולא תימא כנגד ירושלים לחוד אלא כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי קדשים ע"כ. ורש"י נקט תחלת המכוון ותנא נקט קדשי קדשים שהוא תכלית המכוון. ומ"ש הר"ב שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. אגב ריהטא לא דק דה"ל למנקט והתפללו אליך דרך העיר. (מלכים א ח׳:מ״ח) והך קרא דדרך ארצם קאי להעומדים בח"ל והכי איתא בברייתא ומיהו פירש רש"י במתניתין לצד ירושלים משום דתנא בא"י קאי: