דף יומי מנחות עט. / עט:

שחטה ונמצאת בעלת מום . פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע: על חוץ לזמנו שקדש . הואיל ומ"מ איתיה לזבח בעזרה אבל חוץ למקומו דלא הוי בעזרה פליגי: אני דמיתיו לחוץ לזמנו . דדברי הכל קדש דפיגול מרצה משום דהרצאה כתיב ביה דכתיב לא ירצה: ואתה דמיתו לבעל מום . דדברי הכל לא קדש: חוץ לזמנו וחוץ למקומו פסול מחשבה ובעל מום פסול הגוף: חוץ למקומו . ובעל מום פסול ואין בו כרת: ועוד . דקשיא לך היאך נדמנו לבעל מום דפסול הגוף הוא נדוננו משלא לשמו מתודה ששחטה שלא לשמה דהוי פסול מחשבה ואין בו כרת ולא קדש כדאמר במתניתין שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם: ורבי מאיר . אליבא דרבי אליעזר דאמר שחטה ונמצאת בעלת מום קדש מאי שנא וכו' בשלמא לרבי יהודה משוי חדא דינא לבעל מום ולנמצאת טריפה אלא לרבי מאיר מאי שנא וכו': בדוקין שבעין . דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה דסבר כרבי עקיבא דאמר במס' זבחים (פד.) אם עלו לא ירדו והואיל דלא ירדו דקדש כל דהו לא חשיב פסולו קודם שחיטה הלכך קדש הלחם: ואידך רבי יהושע ורבי יהודה אומר אליבא דרבי אליעזר [ור"י] נמי לא קדש סבר כי אמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו: [בפסולא דגופי'] . דמקדש (לגופי') לזבח עצמו: לקדושי לחם לא הוי קדוש . הואיל והוי פסולו קודם שחיטה: חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד . דהואיל ופיגול הוא מרצה וכל שכן שאר זבחים: רבא אמר תרד . ולא קדש כרבי יהושע: רבה אמר לא תרד . כרבי אליעזר דאמר גבי תודה דקדש דלא הוי פסול: מדהדר ביה רבי אליעזר . דשתק: התם . דקאמר ליה ר' יהושע לרבי אליעזר משלא לשמן נדוננו ושתק ר' אליעזר שלא מצא תשובה אבל הכא אי דיינת לה משלא לשמן מוכח (מיניה) מגופיה דאם עלתה לא תרד דקי"ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו לדברי הכל כדאמר במסכת זבחים בפרק המזבח מקדש (דף פד.) ריבה לכל העולין שאם עלו לא ירדו: שביק תנא דידן איל נזיר דשכיח . שנוהג לדורות: ונקט מילואים . דהוו לפי שעה: עיקר מילתא נקט . איל המילואים שבו קדשו הלחם תחילה: מתני' הנסכים שקדשו בכלי . שנתנן בכלי ואחר כך נמצא זבח פסול: אם יש זבח אחר . שאין לו נסכים יקריב אלו נסכים עמו: ואם לאו . משקדשו בכלי נפסלו בלינה: גמ' אלא בשחיטת הזבח . דקודם שחיטת הזבח אע"פ שניתנו בכלי שרת אינון חולין ויכול לשנותו לזבח אחר ומשנשחט הזבח לא: זבח ונסכים . שהזבח מקדש הנסכים: לאו דאיפסיל בשחיטה . ואם כן דבשחיטה מקדש להו כי נפסל הזבח בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים ואמאי אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו. ע"א מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה וקתני אם לאו יפסלו בלינה ואם כן דשחיטת הזבח מקדש הנסכים ולא מתקדשי קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. כך שמעתי: לא דאיפסיל בזריקה . דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הלכך אע"ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקריבו: כמאן כרבי . דאמר בפ' התכלת (לעיל מנחות מז.) שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש: שני המתירין . כגון זריקה ושחיטה מקדשים הקרבן לקדושה: מעלין זה בלא זה . והני שחיטה וזריקה מקדשין הן הנסכים וכיון דאלו נסכים הוקדשו בשחיטה אע"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה [ומש"ה] אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו שהם לא נפסלו: אפילו תימא רבי אליעזר . דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן: הכא במאי עסקינן כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך . אחר כן ונפסל בזריקה:

והדר ביה רבה לגביה דרבא. תימה התנן בהדיא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פד.) ואלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואפי' לרבי יהושע גופיה דהכי משמע בריש מעילה (דף ב.) דלא ירדו דקתני כלל אמר ר' יהושע כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלין בה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ומפרש בגמרא הואיל ומרצה לפיגולו ואיבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר עלו לא ירדו ופריך התם רב יוסף לרבה חדא מגו חדא דכל שהיה פסולו בקודש אם עלו לא ירדו ותיובתא דרבה ואין לחלק בחטאת משום דפסולה שלא לשמה דשלא לשמה גופיה אם עלתה לא תרד ועוד קשה דבכל דוכתא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו בספ"'ק דזבחים (דף יד.) גבי חטאות הפנימיות דאע"ג דאמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול מודה היה דפסול מקל וחומר יליף חוץ לזמנו בקל וחומר משלא לשמן וחוץ למקומו משום דאיתקש לחוץ לזמנו ובפ' כל הפסולין (שם ד' לד:) אין עושין שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו וחוץ למקומו ודאי לא מרצה אלא מחוץ לזמנו יליף וכן בפרק איזהו מקומן (זבחים נא.) ובפרק התערובת (שם פב.) ור"ת גריס כאן תודה ולא גריס חטאת ודוקא הכא בתודה לא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו כיון דלענין קדושי לחם לא שייך למילף הואיל ולאו גופיה דזביחה הוא ועוד יש לפרש דמשום דאיירי בתודה נקט תודה והוא הדין כל קדשים קלים דדווקא קדשי קדשים דלא מהניא זריקה דידהו באימורין לענין מעילה דבין קודם זריקה בין לאחר זריקה יש בהן מעילה ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו אבל קדשים קלים דמהניא זריקה באימורים לענין מעילה אמרינן דזריקת פיגול דמביאה לידי מעילה מהניא נמי לענין דלא תרד אבל חוץ למקומו דלא מהני למעילה לא ואע"ג דאמר רב גידל בפרק התכלת (לעיל מנחות מז:) דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה האמרינן התם דאיתותב ואפי' לדידיה נמי יש ליתן טעם משום דחוץ לזמנו מרצה לפיגולו וחוץ למקומו אינו מרצה וכן מוכח בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פג:) שיש חילוק לענין ירידה בין קדשי קדשים לקדשים קלים גבי הא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשו לחמו של מזבח: אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח. פי' בקונטרס ליפסל בלינה ולא יתכן אלא לענין לשנותן לזבח אחר קאמר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא (לעיל מנחות טו:):

ורבי אלעזר סבירא ליה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי . להכי נתקדשו בשני המתירין בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר אלא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו משום דסבר כרבי שמעון דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי: פסול לשם מנחה אחרת . הכי נמי נימא לנסכים שהקדישם לשם זבח [זה] לא יקרבו עם זבח אחר: שמן נמי . יהא לב בית דין מתנה עליו שיהא כשר למנחה אחרת: שמן גופה דמנחה הוא . ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם מנחה אחרת אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי דהא אמרינן (לעיל מנחות דף מד:) מנחת נסכים אפילו למחר ויכולין להתנות בהן: וליתנו . בית דין מעיקרא עליהן דנסכים שאם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו חולין ואמאי מתנה שיהו לזבח אחר: גזירה שמא יאמרו . בעלמא בלא תנאי ובלא נפסל הזבח: מוציאין נסכים מכלי שרת לחול . וקיימא לן שכל דבר שכלי שרת מקדש אינו יוצא לחולין והם אינם יודעים דשחיטת הזבח מקדש אלא יהו סבורין שכלי שרת מקדשא להו לנסכים ואפי' הכי התנו שיהיו לזבח אחר: השתא נמי וכו' כשרים [כו'] לזבח אחר . אף על פי שלא נמצא זבח פסול: [כגון שהיה] . מתני' דתני יקריבו עמו כגון שהיה זבח אחר זבוח באותה שעה ונפסל זה ומיד היו הנסכים לזבח האחר ודמי כאילו לשם האי זבח הובאו נסכים ולא אתו למימר נסכים שהפרישו וכו': ומי אית ליה לר"ש לב בית דין מתנה עליהם . דקא תריץ למתני' כרבי אלעזר ברבי שמעון וסבר לה כאבוה ופרכינן ליה כו' וקמתרץ לב בית דין מתנה עליהם אלמא דר' שמעון סבר לב בית דין מתנה עליהם: תמידין שלא הוצרכו לציבור . כגון אותן ארבעה שהיו נשארים ביום ר"ח אדר כשהיו נוטלין ב' היו נשארים ד' ואותן לא היו צריכין לפי שאותן הבאין בר"ח ניסן באין מתרומה חדשה. ע"א מ"ר ז"ל שלא הוצרכו לציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו לדברי רבי שמעון דאמר במסכת שבועות (דף יב.) פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו כי לא יקרבו בחג הסוכות יקרבו בחג המצות דאין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין שהתנו אם לא הוצרכו יפדו מועיל בהן הני תמידין נמי אין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין מועיל בהן לדברי רבי שמעון אלא ירעו לדברי חכמים דאמרי יפדו דתנאי ב"ד מועיל בהן הני תמידין דהכא נמי נפדין ומדקאמר לדברי רבי שמעון אין נפדין אלמא דסבירא ליה דאין לב בית דין מתנה עליהן: שאני התם . דס"ל אין נפדין דהא אית להו תקנתא לא סבירא ליה מתנה עליהן: מתני' ולא חילופה . זו היא חילופה שאבדה והפריש אחרת תחתיה ושוב נמצאת דקרבה נמי בתודה: גמ' תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב . דלא הוה צריך למימר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב והקריב על זבח התודה והשתא לא דייק אלא יקריב לחודיה וקא דייק דהוא מיעוט לומר דעל אחד מהם מקריב לחם ולא שתים: אחר שריבה הכתוב . להקרבה מיעט (מין) שאין טעון לחם: מנין לרבות ולדות וכו' . ואפילו נתכפר בראשונה הויין הני בני הקרבה: אם על . ריבה דכל אלו קריבין: לא שנו . הא דתנן לא ולדות וחליפין טעונין לחם: אלא אחר כפרה . לאחר שנתכפר באחת מהן שאם הקריב שוב לאחרת אין טעונין לחם: אבל לפני כפרה . אם הקריב לולדות ולתמורה ולחליפין טעונין לחם: אהייא . קאמר רבי יוחנן לא שנו: אילימא אחליפי תודת חובה . כגון דאמר עלי דהויא עליה חובה דהכי משמע ליה דרבי יוחנן אמתניתין קמהדר דקתני ולא ולדה ולא חילופה טעונה לחם ומתני' בתודת חובה קמיירי דמדקתני הפריש אחרת תחתיה מכלל דתודה חובה היא דאמר עלי דאי לא הויא חובה לא הוי מפריש אחרת תחתיה ומתני' סתמא קתני דליכא למשמע מידי אי לפני כפרה מיירי אי לאחר כפרה וקאמר רבי יוחנן לא שנו וכו': לפני כפרה תנינא . דטעונין לחם כדאמר מנין למפריש תודה כו' דמדקאמר מפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא וקתני והרי שתיהן עומדות איזו שירצה יקריב ולחמה עמה דהיינו לפני כפרה:

לב בית דין מתנה עליהן. פירשתי התם (לעיל פרק א' מנחות דף טו:): וליתנו עלייהו וליפקו לחולין. אע"פ שכבר קידשו בכלי שרת אפילו תמצי לומר כלי שרת מקדשים שלא מדעת הני מילי קודש אבל חולין לא מקדשי: ליפלוג וליתני בדידה. מכאן מוכח דגרס במתניתין ואם לנו ולא גרסינן ואם לאו דא"כ הא קא מפלגי: ומי אית ליה לרבי שמעון לב ב"ד מתנה עליהן. משום דאמרן דרבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כוותיה דאבוה קפריך הכא מר' שמעון וכן לעיל בסוף רבי ישמעאל (מנחות דף עב:) דחיק לאוקמיה כוותיה גבי שלא כמצותה: דאית ליה תקנה ברעייה. תימה לה"ר משה דהוה ליה למימר שאני התם דאית להו תקנתא לקיץ המזבח כדאיתא בשבועות (דף יב. ושם) וי"ל דנקט רעייה כי היכי דלא תקשי משעירי חטאות ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בתמידין דאין נפדין דהוה קיץ למזבח אלא אפי' שעירי חטאות דאין נפדין לר' שמעון משום דאית להו תקנתא ברעייה: