מסכת תמיד - פרק א - משנה ד

מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִגַּע בַּכְּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כָּבֶשׁ. אֵין אָדָם נִכְנָס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה. לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ עֵת. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ, חָתָה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה:

הזהר שלא תגע בכלי. במחתה שהיא כלי שרת. שאין אדם רשאי לקרב אל המזבח ולא לשום עבודה עד שיקדש ידיו ורגליו:

במקצוע. בקרן זוית:

בן קטין. כך שמו של כהן גדול שעשה מוכני לכיור. גלגל הסובב שעל ידו משקעים הכיור בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה, לפי שכל דבר שנתקדש בכלי שרת נפסל בלינת לילה, וכשהיה משוקע הכיור בבור לא היו מימיו נפסלין. ורמב״ם אומר, שהמוכני הוא כלי סביב לכיור, שלא נתקדש בכלי שרת, ושם היו מניחים המים בלילה כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה:

המאוכלות הפנימיות. הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב והן קרובים להיות דשן:

צבר את הגחלים על גבי הרצפה. משום דכתיב ושמו, ודרשינן [תמורה דף ל״ד ע״א] ושמו כולו, ושמו שלא יפזר:

והם אומרים לו הזהר. אע"פ שהוא יודע בדבר צריך להזהירו שהוא יהא הולך יחידי ושמא ישכח ויגע ומתוך שמזהירין אותו הוא נזהר. לשון המפרש:

עד שתקדש כו'. דלינה פוסלת מן קדוש ידים ורגלים. וצריך לחזור ולקדש [כר' בברייתא פ"ב די"ט] המפרש:

והרי המחתה. כל זה היה אומר לו. הרי המחתה נתונה כו'. המפרש:

בין הכבש למזבח במערבו של כבש. כלומר באלכסון היא נתונה ממוצעת בין כבש למזבח בזוית הכבש היא נתונה אצל מקום שכלה הכבש. דהיינו בין הכבש למזבח. המפרש.

אין אדם נכנס עמו. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. וכי היכי דאדם אסור ליכנס בין אולם למזבח הכי [נמי] הוא דאסור ליכנס בין אולם לכבש דכבש הוא כמזבח לכל דבר. [כדתנן ספ"ט דזבחים] המפרש:

ולא נר בידו. לשון המפרש לפי שהולך יחידי. ע"כ. ונ"ל שר"ל דמשום שהולך יחידי הוה אמינא שהיה נר בידו קמ"ל מתני' דלא:

לא היו רואין אותו. לפי שהיו מצד [אחר] של כבש במזרחו [דהא] גובה הכבש שהוא גובה [הרבה] אמות. היה מפסיק. המפרש.

ולא שומעין את קולו. מפני שרוצה לומר עד שיהיו שומעין את הקול וכו' [תני] ולא היו שומעין את קולו. המפרש:

מוכני. פירש הר"ב גלגל הסובב שעל ידו משקעים כו'. הארכתי בזה בס"ד במשנה י' פ"ג דיומא. ומ"ש הר"ב שהרמב"ם אומר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו'. הקשה על זה בכף נחת מה קול היה בהוצאת הכיור מן המוכני. ע"כ. ואשתמטתיה מ"ש הרמב"ם בפירוש משנה ח' פ"ג דמכילתין דשם כתב וז"ל. בגמ' יומא [דל"ז] נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין היה מכסה [עולה] ויורד בגלגל והוא מה שאמרו מאי מוכני גלגלא דהוו משקעי ליה והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא [קול גדול]. ע"כ. וגם מהכ"מ אישתמטתיה להא בספ"ג מהל' בית הבחירה אדכתב שם הרמב"ם כדבריו שבכאן ובפ"ה מהל' ביאת מקדש כתב שמשקעים אותו כתב הכ"מ שאפשר שמפרש שני פירושים. וכאן כתב האריך ושם כתב האחר. ע"כ. וזה דוחק לומר כן לפי ששני הפירושים אינם עולים כאחד ונמצא הרמב"ם יהיה כמסתפק. אבל מלשונו זה שבפי' בפ"ג דלקמן מוכח שדבריו עולים בסגנון אחד. שהיה כלי סביב ושהיו משקעים אותו הכלי:

הגיע עת. לקדש. המפרש.

המאוכלות הפנימיות. פירש הר"ב הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב כו' דאשר תאכל האש כתיב (ויקרא ו׳:ג׳) ועמ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא.

הפך פניו לצפון. כלומר לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה. אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו לדרום המזבח:

הלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים וכו'. וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי [כמ"ש לעיל] מ"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות [לפי המדה דתנן במשנה ג' פ"ג דמדות] אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן. דכתיב במוראה ונוצה (שם א') והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מקרו השלכה פחות [מכ'] אמות ועולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית [כדתנן במשנה ה' פ"ו דזבחים] הלכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח כ' אמות מקום שנותנים שם מוראה ונוצה כו'. כ"כ המפרש:

מקום שנותנין מוראת העוף וכו'. וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נ"ל דלא היתה נבלעת [אע"ג דדשון מזבח פנימי ומנורה נבלעים כמ"ש הר"ב בספ"ג] מדאמרינן ביומא [דף כ"א] עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו'. ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי [ודשון המנורה] נבלעים במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוי ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות [דף ו'] ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן כ"כ המפרש. וכלומר כיון שטעונין גניזה אלמא דלא הוה נבלע במקומו. אבל התוס' דיומא [שם] כתבו די"ל דקרא לאו אניסא סמך. וה"ק אי לרו הוה ניסא שיהא נבלע במקומו טעון גניזה. א"נ נ"ל אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור. וכן פירש"י בסוף תמורה ע"כ. ועוד כתבו התוס' רפ"ו דזבחים דף ס"ד דאין ראיה מדלא חשיב תרה"ד. דה"נ אשכחן בת"כ כו':