מסכת תמורה - פרק ו - משנה ב

אֵיזֶהוּ אֶתְנָן. הָאוֹמֵר לְזוֹנָה, הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִשְׂכָרֵךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶתְנָן:

האומר לזונה. אחת נכרית ואחת ישראלית, והוא שתהיה מחייבי לאוין ואין צריך לומר מחייבי כריתות ומיתות בית דין. אבל אתנן של פנויה והיא ישראלית אינו פסול למזבח, דאין זה אתנן זונה, שהרי לא נאסרה לכהונה בביאה זו. וכן אתנן שנתנה אשה לאיש, אינו פסול. אבל אתנן זכר, פסול:

אפילו מאה כולן אסורים. התנה עמה לתת לה טלה אחד באתננה ושלח לה אפילו מאה, לא אמרינן חד דאתני עמה הוי אתנן והנך אחריני כולם מתנה, אלא כולהו חשיבי אתנן ואסורין:

ותלין שפחתך אצל עבדי. בעבד עברי שאין לו אשה ובנים מיירי, שאין רשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים כיון שלא היתה לו אשה מתחלה, הלכך אתננה אסור לדברי חכמים. ורבי דאמר לא הוי אתנן, לית ליה האי סברא, דודאי אפילו אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. אי נמי, אפילו אית ליה האי סברא, סבר הואיל ועבד עברי הותר מכללו בשפחה כנענית, לא חשיב אתנן זונה. ואין הלכה כרבי:

האומר לזונה. פי' הר"ב אחת נכרית כו' ואע"פ שכתבתי במ"ה פ"ו דיבמות דקודם שנתגיירה לא הויא זונה מן התורה. פירשו שם התוס' [דף ס"ח] דהכא מיירי דזינתה כבר והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור ע"כ:

וכן. אחכמים קאי ובפיסקא שבגמ' ל"ג וכן.

ותלין שפתתך אצל עבדי. כתב הר"ב בע"ע שאין לו אשה ובנים כו' דתניא יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. ופירש"י דכתיב (דברים ט״ו:י״ח) משנה שכר שכיר עבדך שעבד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו. אין לו אשה ובנים. אין רבו מוסר לו. דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא בגפו יצא.