מסכת תמורה - פרק ג - משנה ד

וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא. מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה חוֹבָה, הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הָיָה כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר:

והלא אף הנדבה עולה. פירושי קמפרש מאי בינייהו:

בזמן שהיא באה חובה. שהיא מוטלת על היחיד להקריבה. סומך עליה כו׳:

ואם היה כהן. אותו שהפריש אשם ונתכפר באחר ונתקו לראשון ברעייה:

עבודתה ועורה. של עולה הקנויה מדמי אותו אשם, שלו היא, שהוא עצמו מקריבה ונוטל העור, ואפילו אינו מן המשמר של אותה שבת:

אינו סומך עליה. דנדבת צבור אין בהם סמיכה:

ואע״פ ששהוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר. שהרי של צבור הוא ואין כהן של משמר אחר רשאי להקריב, דכתיב (דברים י״ח) לבד ממכריו על האבות, מה שמכרו האבות זה לזה, טול אתה את שבתך ואני אטול את שבתי. והלכה כדברי חכמים:

עבודתה ועורה שלו. כתב הר"ב ואפילו אינו מן המשמרה של אותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל (דברים י״ח:ו׳) ובא בכל אות נפשו ושרת. בב"ק [דף ק"ט] בשלהי הגוזל קמא. רש"י: