מסכת תמורה - פרק ב - משנה ב

חַטָּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָמוּתוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּבִתְמוּרַת חַטָּאת וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר, אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר:

חטאת היחיד שכיפרו בעליו. שאבדה ונתכפר באחרת ואח״כ נמצאת הראשונה:

ושל צבור. שכיפרו באחרת:

אינן מתות. דחטאות המתות הלכה למשה מסיני היא, וסבירא ליה לתנא קמא דליחיד גמירי ולא לשל צבור:

רבי יהודה אומר ימותו. דבשל צבור נמי גמירי:

אמר ר׳ שמעון מה מצינו. כלומר, קיימא לן חמש חטאות מתות, שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת. וכי היכי דתלת מינייהו לאו בצבור גמירי, דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור, ולד חטאת לא משכחת לה בצבור שאין חטאת נקבה בצבור, ותמורת חטאת נמי אין קרבן צבור עושה תמורה, ושמתו בעליה אין צבור מתים:

אף שכיפרו בעליה ושעברה שנתה. אע״ג דאפשר דמשתכחי בצבור, לא גמירי דמתות:

ביחיד דברים אמורים, דמתות, אבל לא בצבור. והלכה כר׳ שמעון:

שכפרו בעליו. וכן העתיק הר"ב וקשיא דמכנה לחטאת בלשון זכר. אבל בס"א שכפרו הבעלים וכן העתיקו רש"י והרמב"ם:

רבי שמעון אומר מה מצינו וכו'. פירש הר"ב. וכי היכי דתלת מנייהו לאו בצבור גמירי כו' דכל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה ונשתכחו בימי אבלו של משה אי ביחיד אי בצבור. [עיין כיוצא בזה בסוף עדיות ובפ' דלקמן משנה ג'] וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור. כולהו נמי הכי נשנו דאינו בצבור. וליכא למפרך וכי דנין אפשר משא"א כדאיתא בגמ'.

אבל לא בצבור. פי' הר"ב ושמתו בעליה. אין צבור מתים. ילפינן לה בגמ'. משעירי רגלים וראשי חדשים. דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה. ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי. אלא לאו ש"מ אין הצבור מתים: