מסכת ערכין - פרק ו - משנה ד

הָיָה מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכֹּר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו:

מין אחד מרובה ומין אחד מועט. כגון שלשה מעצדים ומגרה אחת:

נותנים לו שנים מן המרובה. והשלישי נוטל הגזבר:

וכל שיש לו מן המועט. מניחים לו, ולא זבנינן ליה אחריתי. דכי היכי דעד השתא סגי ליה בהכי, השתא נמי תסגי ליה. דמהו דתימא עד השתא הוו אינשי מושלי ליה, משום דהוה ליה מין אחד מרובה לאושולי לאחריני, השתא שהגזבר לקח המרובה לא משכח מאן דמושיל ליה, הלכך נזבין ליה אחריתי קמשמע לן:

וכל שיש לו מן המועט. כתב הר"ב ולא זבנינן ליה אחריתא דכי היכי דעד השתא סגי ליה כו' ולא דמי למזון וכסות דמשיירינן לו מעות לקנותן משום דלא סגי ליה בלאו הכי:

המקדיש נכסיו. תפילין בכלל נכסיו מעלין לו את תפיליו ופודה אותן. רש"י. ובפרק ט' דבב"ק דף ק"ב. כתב מעלין שמין. ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. ע"כ. והרמב"ם בנא"י שבפירושו כתב וז"ל. מה שאנו מעלין לו תפיליו ר"ל שאפילו תפיליו אין מניחין לו אלא הכל הקדש מה שאין כן בערכין שנותנין לו תפיליו. ע"כ. ויראה לי דלשון מעלין לדבריו לשון סילוק כמו בגמ' ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יימר. א"ל סליקו ליה תפיליו פירש"י חלצו תפיליו מראשו עד שיפדם בדמים ע"כ. ובפ"ט דבבא קמא [שם] מתקיף לה ר' זירא. וכי דעתו של אדם על תפיליו. ומשני אביי המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא. והיינו נמי טעמא דבערכין נותנין לו תפיליו לפי שלא קיבל עליו אלא שיתן הערך ולא היה דעתו על תפיליו אם לא יהיה לו. משא"כ במקדיש הנכסים עצמן איכא למימר סבר מצוה קא עבידנא: