מסכת מעילה - פרק ה - משנה א

הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל דָּבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ פְגָם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעַל. כֵּיצַד. נָתְנָה קַטְלָא בְצַוָּארָהּ, טַבַּעַת בְּיָדָהּ, שָׁתְתָה בְכוֹס שֶׁל זָהָב, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֵית, מָעֲלָה. לָבַשׁ בְּחָלוּק, כִּסָּה בְטַלִּית, בִּקַּע בְּקֻרְדֹּם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא חַיָּה, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. כְּשֶׁהִיא מֵתָה, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעָל:

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע״פ שלא פגם מעל. פלוגתא דר׳ עקיבא ורבנן מפרש בגמרא כגון בלבושא מציעאה. דלבוש מבחוץ פגים לאלתר, לפי שמתחכך בכתלים. ולא אפליגו נמי בלבוש דלפנים לגבי בשריה, דההוא נמי פגים לאלתר מחמת זיעה, אלא בלבושא מציעאה. ר׳ עקיבא סבר הואיל והוי דבר דלא פגים לאלתר אע״ג דפגים לאחר זמן הוי כדבר שאין בו פגם ומועלים בו, כיון שנהנה בשוה פרוטה. ורבנן סברי, הואיל ויש בו פגם מכל מקום, אין מועלים בו עד שיפגום:

כיצד. דבר שאין בו פגם, כגון נתנה קטלא בצוארה, רביד של זהב של הקדש, או טבעת בידה, או שתתה בכוס של זהב של הקדש, כל הני אין בהם פגם בכך, אלא כיון שנהנית מהן שוה פרוטה, מעלה. וכיצד משערים בהן הנאה, אומדין כמה אשה רוצה ליתן שישאילוה תכשיטים כמות הללו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן, כאותו שיעור משלמת להקדש קרן וחומש כשנשתמשה בהן:

וכל דבר שיש בו פגם. כגון לבש בחלוק, או כיסה בטלית, או בקע בקרדום. כיון דעומדים ליפגם, לא מעל עד שיפגום בהם בשוה פרוטה:

תלש. שער:

מן החטאת. בחטאת בעלת מום איירי דעומדת ליפדות ודבר שיש בו פגם הוא, הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה. אבל בחטאת תמימה דתלישת צמר ושער לא עביד בה מידי, שכך היא ראויה להקרבה עכשיו כמו שהיתה מתחילה, הויא ככוס של זהב שהוא דבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה ממנה מעל:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל. דכיון שמתה לאו בת פדיה היא, דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. ומיירי בין בחטאת תמימה בין בחטאת בעלת מום:

כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום. דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ"ש ברפ"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ"ה כתיב. ומעלה בו מעל.

[*נתנה קטלא וכו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב:

קטלא. פי' הר"ב רביד כו'. ועי' ברפ"ו דשבת:

[*לבש בחלוק כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]:

כשהיא חיה לא מעל. פירש הר"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש"י:

כיון שנהנה מעל. ומעילה זו מדבריהם הרמב"ם פ"ו מה"מ. ועיין ריש מכילתין: