מסכת מנחות - פרק י - משנה ג

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

כריכות. כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף:

מתכנסות לשם. למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו:

כדי שיהא נקצר בעסק גדול. בקול המולה גדולה. שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו משום דאינהו לא מודו בהאי, כדלקמן:

אמר להן. הקוצר, לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין:

מגל זה. כלומר, אקצור התבואה במגל זה:

קופה זו. אכניס התבואה לתוך קופה זו:

שבת זו. אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין:

שלש פעמים. שואל להן כל דבר ודבר:

וכל כך. שהיה שואל, למה: מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת, היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה׳ י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הבייתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה, וא״א להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה שמתחיל למנות:

אומר להם. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות הלכך כללינהו ותני אומרים:

והם אומרים לו קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור ולא היה די להם לומר הין:

כל כך למה מפני הביתוסים. והר"ב העתיק צדוקים וביתוסים. גם בתחלת המשנה פי' שיכירו הצדוקים. וכן בריש פירקין. כתב מפני הצדוקים וכו' טעמו דשתי הכתות יצאו למינות. כדפי' במשנה י"א פ"ק דאבות וליכא בינייהו. ומיהו מתני' דקתני ביתוסים וכן העתיק רש"י. וה"נ תניא בברייתא דבייתוסים הם שאמרו עצרת אחר השבת. ולעיל מינה תניא דצדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. ויראה שאף על פי ששתי הכתות יצאו למינות. מכל מקום כת זו פקרו בדבר זה וזו בדבר אחר. ואח"כ קבלו שתיהן לרעה זו מזו [*וכן ראיתי לחכם בספר המתואר מאור עינים בפ"ג מהחלק שממנו המתואר אמרי בינה]:

שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. וכתב הר"ב ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת. ממחרת י"ט כו'. וכן מצינו בספר יהושע וכו' ומאחר שתלה היתר כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמידין. וא"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדמו הטפשים. היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על איזה יום הוא מימי השבוע. ע"כ. ומ"ש הר"ב וקוצרים העומר בלילה כו'. שהרי הלילה תחלת היום הוא שכן הוא בכ"מ חוץ מבקרבנות. עיין בפי' הר"ב בספ"ו דחולין: