מסכת מנחות - פרק יב - משנה ג

הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה, יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים:

הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום:

יביא סלת. דכתיב (ויקרא ב׳:א׳) סולת יהיה קרבנו:

ר׳ שמעון פוטר. ר׳ שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כר׳ שמעון:

הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. כתב הר"ב. וכגון שאמר אילו הייתי יודע וכו'. ומיהו ברפ"ב דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב"ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. דדוקא גבי מנחה יביא מן החטים. משום דשעורין שייכי גבי מנחה. כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא אכווין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות. ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו [לנזירות] כלל. תוס'. והכא לא דמי למתני' ה' פ"ז. באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דיביא לחמה מן החולין ולא בדקינן ליה. משום דהתם מאי בדיקה בעי. נדר גמור נדר. אלא שרוצה להביא מהמעשר. ואינו יוצא י"ח בזה. ומשום דהדר ביה כי אמר מן המעשר לא מצי למיהדר משום אמירתו לגבוה כו' כדכתיבנא שם בשם התוספות: