מסכת מנחות - פרק יא - משנה ב

אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי:

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים:

ואינן דוחות את השבת. אפייתן:

וכשרות בבית פאגי. רמב״ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא:

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. כתב הר"ב לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וכ"כ הרמב"ם. ועל כרחינו צריכין לומר שגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דאנן גרסי' הכי הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא נתקדשה. ואפייתן בפנים. אלמא מדת יבש נתקדשה. אמר רבא הוקשה [בתירוץ זה] אדם קשה שהוא קשה [חכם ומחודד] כברזל [לחתוך הלכה] ומנו רב ששת. מאי קשיא [נ"ל סתמא דגמרא פריך] דלמא עשרון לא מקדש. תנור מקדש. אלא אי קשיא הא קשיא. ואפייתן בפנים. אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ. ואפייתן בפנים. אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדש. אלא ודאי דגירסתם לא היתה כך. מאי קשיא וכו'. וא"ת תקשה אמאי לא מתרצינן דלמא עשרון לא מקדש כו'. והרי מצאנו לר"ע דס"ל הכי בפ"ט משנה ה'. וכתבתי שם דאף רבי יונתן ס"ל הכי. וי"ל דגמרא לא בעי למדחי מתני' דלא תיתי כת"ק דהתם. והיינו נמי דהרמב"ם בחבורו סוף פ"ק מהלכות כלי המקדש [הי"ט] פסק דמדות יבש נתקדשו בפנים. וכן משמע מלשונו בפ"ב דמעשה הקרבנות [ה"ט] שכתב בירוצי המדות של סלת חול. שאין גב העשרון קדש. ש"מ דאלו פנים העשרון קדש*). ואפ"ה פסק בפ"ה ופ"ח מה' תמידין [ה"ז] למתניתין דהכא דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואי איתא דגירסתו בגמרא כדגרסי' אנן. היה לו לדחות דברי ת"ק דפ"ט מהלכה מקמי הך דהכא משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם. אלא ודאי דגירסא אחרת היתה לו ולא גרס מאי קושיא דלמא וכו' וכיון דגמרא לא דחי לה ש"מ משום דלא ניחא לגמרא למוקי מתני' דלא כת"ק דפרק ט' ושמעינן דהלכתא כותיה. ואי משום דמתניתין קאי בקושיא לא מש"ה נדחית מהלכה. ותסייעין למ"ש בפרק דלעיל משנה ו' גבי ואם הביא פסול. דאע"ג דמתני' קשיתין. לא זזה. והלכה היא. ועי' עוד לקמן:

לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא מקדשה. ופי' התוס' דאי מקדשה מגנייא מלתא אי אפיק להו אבראי ולא כפי' הקונטרס דמפרש מטעם פסול יוצא דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כדפרישית בפ"ק [דף ט'] . ע"כ:

ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. בגמרא מקשינן אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. כדכתבינן לעיל ואסיק בקושיא. וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע"כ. ולדבריהם לענין הלכה לית הלכתא כמתני'. כיון דתרי תנאי נינהו אלא אי אפייתן בפנים דוחות את השבת. ואי אינן דוחות את השבת אין אפייתן בפנים. ולכאורה כיון דבס"פ סתם לן נמי דאינן דוחות את השבת. דקי"ל הכי. ולפיכך אין אפייתן בפנים. ותמה אני על הרמב"ם שפסק בחבורו שאינן דוחות את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. ומיהו למאי דפרישית לעיל דמשום קושיא שמקשה בגמרא לא דחינן משנה מהלכה ואע"ג דלא מיתרצה הקושיא. אתי שפיר דה"נ דכוותיה. ולא ס"ל דתברא כו' כמ"ש התוס'. דא"כ לא הוה משתמיט גמרא גופיה לאסוקי דתברא כו' כדאמר בעלמא. ועמ"ש במשנה ו' פ"ב דמעילה. ועמ"ש במשנה ו' פ"ק דמדות:

רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ר"ש אומר לעולם הוי רגיל כו'. מסקינן בגמ' דבגמרא פליגי. דיקא נמי דקתני רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל כו'. ש"מ דלא בקראי פליגי. מדנקיט האי לישנא לעולם הוי רגיל. וכתב רש"י בגמרא פליגי מר גמיר ליה מרביה דתנור מקדש ומר גמיר דלא מקדש. ע"כ. ומשום ר"ש נקט נמי בדר"י דתנור מקדש דהא ודאי דלדידיה כיון דכל מעשיהם בפנים דאף מדות יבש מקדש ס"ל:

בבית פאגי. לשון הר"ב. רמב"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ. ולשונו בפירושו מחוץ לעזרה אבל במשנה ג' פ"ז. כתב כלשון הר"ב. ומ"ש הר"ב ששם היו אופים המנחות. כבר כתבתי לעיל בפ"ז [במשנה ג'] דבנא"י אשכחית שכתוב בה ששם היו אופים חלות תודה ורקיקי נזיר. ועיין עוד שם בפי' הר"ב דמפרש פי' אחר אבבית פאגי: