מסכת מנחות - פרק ה - משנה ה

יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה:

טעונות הגשה. בחודה של קרן דרומית מערבית, כדכתיב (שם ב׳) והגישה אל המזבח:

והחלות והרקיקין. מנחת מאפה תנור:

מנחת כהנים. שהיא כולה כליל:

וכל שאין בהם קמיצה. להתיר השיריים מן המנחה לכהנים, אין בהן הגשה. ואין הלכה כר״ש:

הגשה. פי' הר"ב בחודה של קרן דרומית מערבית. מטעם הירושלמי והבבלי שהעתקתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים:

מנחת הסולת והמחבת וכו'. ילפינן להו בברייתא מריבייא דקרא כדמסיים בתוספות המנחה והבאת והקריבה ריבויי ואיכא נמי מעוטי מאלה והקריב והקריבה והגיש והגישה כלומר ה"א יתירה ומאלה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאשים וה"א דהקריבה למעוטי מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה. אבל ה"א דהגישה ר"ש דריש למעוטי כדלקמן ות"ק מפיק ליה לדרשא אחריתא:

מפני שאין בהן קמיצה. דר"ש אית ליה נמי מיעוטא דוהגיש והגישה כדכתבתי לעיל והכי איתא בברייתא אלא דבברייתא מסיים שאין מהן לכהנים ואיכא בינייהו דאי מפני שאין בהן קמיצה אין כל מנחת כהנים בכלל המיעוט דהא מנחת כהן חוטא נקמצת לר"ש כדתנן בר"פ דלקמן. וקצת קשה נמי דבמתני' לא ה"ל למיתני סתמא מנחת כהנים אלא הל"ל דשל נדבה. וי"ל דסמיך כדמפרש טעמא דמשום קמיצה דהשתא ליכא למטעי. ומ"מ קשיא מתניתין וברייתא. הלכך כתבו התוספות דנרא' לפרש [דקמיצה] דנקט הכא אע"ג דלישנא משמע דלטעמיה נקטיה. על כרחין לא נקטיה לטעמיה אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעינן מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח. ולאו למימר קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה. דיש [שיש] בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים ע"כ. ונ"ל דמסריך סריך בלישנא דמתניתין ד' בפ' דלקמן: