מסכת כריתות - פרק ב - משנה ד

הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, הִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיֹּלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת. שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר. כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן. כָּל הָעֲרָיוֹת, עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. זֶה חֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג:

האשה שילדה ולדות הרבה. וקאזיל ומפרש כיצד, כגון הפילה בתוך שמונים של נקבה, שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר ארבעים של יצירה, דהיינו חמשים וארבע ללידה הראשונה, וחזרה והפילה לסוף חמשים וארבע של זו. ולהכי נקט נקבה, דבזכרים ליכא למימר הכי, דאי הפילה בתוך ארבעים דזכר, האי שני מיא בעלמא הוא, דאין הולד נוצר עד ארבעים יום:

והמפלת תאומים. אפילו זכרים. כגון נתעברה שלשה, והפילה אחד לאחר ארבעים, והשני נשתהה ויצא תוך ימי טוהר הראשון, ושלישי בתוך ימי טוהר דשני. כל אלו אין מביאות אלא קרבן אחד, דכתיב (ויקרא י״ב:ז׳) זאת תורת היולדת, מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול על הלידה שלפני מלאת ושל אחר מלאת נמי אינה מביאה אלא קרבן אחד, תלמוד לומר זאת:

רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני. ר׳ יהודה פליג בין אולדות בין אתאומים, ואומר מביאה על הולד הראשון, ולא על השני שנולד בתוך מלאת של ראשון. ומביאה על השלישי, משום דהוא לא נולד תוך מלאת, דלא חשבינן מלאת לשני, דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון, ושלישי הוי תחילת לידה. ואינה מביאה על הרביעי, הואיל ונולד תוך מלאת דשלישי, אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאתו דראשון. וגבי תאומים נמי פליג ר׳ יהודה. ואע״ג דעיבורן כאחת, לא אמרינן חדא לידה אריכתא היא ואית ליה מלאת נמי לשני, ושלישי לאו בר קרבן הוא, אלא אם נולד שלישי לאחר מלאת דראשון סבר רבי יהודה דמביאה קרבן על השלישי, ועל מלאת דשני לא אכפת לן דכמאן דליתיה דמי. וכי קאמר ר׳ יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי, לענין קרבן הואיל ובתוך זמנו של קרבן ראשון נולד, אבל לענין טומאה מודה דימי טומאה אית לה [וכל זמן שהיא מפלת זכר יושבת עליו שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש דדם טוהר], וכל זמן שהיא מפלת נקבה יושבת עליה שבועים דטומאה וששים ושש דדם טוהר. ואין הלכה כרבי יהודה:

עולה ויורד. עולה לעשיר, ויורד לעני. שאם הוא עשיר מביא כשבה או שעירה, ואם עני תורים ובני יונה, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת:

שמיעת הקול. ושמעה קול אלה, וטומאת מקדש וקדשיו בשוגג, ושבועת ביטוי, שלשתן כתובים בהדיא בפרשת ויקרא שמביאין בדלות ובדלי דלות:

והיולדת. בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שתי תורים דהיינו פרידה דעוף תחת כבש. ודלי דלות לא נאמר ביולדת. וכן מצורע, בעשירות שני כבשים, בדלות שתי תורים תחת שני כבשים, ודלי דלות אין בו:

שוין במכות ובקרבן. אם מזידין שניהם לוקין, כדקיימא לן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ח׳), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואם שוגגין שניהם מביאים קרבן, דבתרווייהו כתיב כרת במזיד, דכתיב (ויקרא י״ח) ונכרתו הנפשות העושות, וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:

ובשפחה לא השוה. שהאשה לוקה כדכתיב (שם י״ט) בקורת תהיה, היא במלקות והוא בקרבן איל אשם. ולשון בקורת, בקריאה, לפי שקורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות והפלה ה׳ וגו׳. אי נמי, בקורת לשון בקור, שבית דין מבקרים ואומדים את הלוקה כמה מכות יכול לקבל:

עשה בהן המערה. המכניס עטרה בלבד:

כגומר ביאתו. וחייב על שלא כדרכה כמו כדרכה, דמשכבי אשה כתיב. ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כדרכה, דשכבת זרע כתיב בה, שראויה להזריע:

וכל העריות חייב על כל ביאה וביאה. ובשפחה אמרן לעיל בפירקין [דף ט׳] שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה:

שעשה בה את המזיד כשוגג. אם שניהן מזידין או הוא שוגג והיא מזידה, היא במלקות והוא בקרבן. אבל אם היא שוגגת, בין שהוא שוגג בין שהוא מזיד, שניהן פטורים, דכתיב בקורת תהיה, והדר והביא את אשמו. בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה, אין האיש מביא קרבן:

[*האשה שילדה. הר"ב העתיק שהפילה. אבל רש"י והרמב"ם העתיקו ג"כ שילדה]:

הפילה בתוך שמונים נקבה. כתב הר"ב ולהכי נקט נקבה. דבזכרים ליכא למימר הכי וכו'. וכ"כ רש"י. וכ"כ הרמב"ם בפ"ק סוף משנה ו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן. אבל בחבורו פ"א מה' מחוסרי כפרה. כתב היולדת טומטום ואנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון וכו'. וכתב הכ"מ. וכי ברשיעי עסקינן. וי"ל שאפשר שיהיה הדבר בשגגה. ע"כ. ואני אומר שא"צ לכך. דאפשר בהיתר גמור דעיברה באמבטי. כדאיתא בפ"ב דחגיגה דף ט"ו שמא באמבטי עיברה. ומתני' לא איירי בה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא. [*ומ"ש הר"ב דכתיב זאת תורת היולדת מלמד וכו'. עיין בפירושו למשנה דלעיל]. ומ"ש הר"ב ת"ל זאת מפורש בספ"ק:

[*רבי יהודה אומר וכו'. מ"ש הר"ב דהא עברו ימי טומאתו דראשון וכן לשון רש"י. ור"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו:

אלו מביאין. והרמב"ם גורס חמשה. וצ"ל לדידיה דלא גרס כן במשנה דלעיל. ויתכן שכן ג"כ אינו גורם במשנה א' וארבעה מביאין על הזדון כשגגה וגורס במשנה ב'. וכי הך דהכא]:

ועל בטוי שפתים. הא דאקדמיה שלא ככתוב כתבתי שם בהוריות:

כל העריות בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש"י:

לא השוה האשה לאיש במכות. כתב הר"ב כדכתיב בקרת תהיה היא במלקות מתהיה דייק כדאיתא בגמרא [דף י"א]:

ולא את האשה לאיש בקרבן. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבן והביא את אשמו לה' כתיב. (ויקרא י"ט) גמ':

כל העריות עשה בהן המערה כגומר. כדתנן ברפ"ו דיבמות. ומ"ש הר"ב ובשפחה כו'. דש"ז כתיב בה. והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרצים בגמרא דרפ"ו דיבמות דף נ"ה [ע"ב] דאשת איש פרט למשמש באבר מת א"נ פרט למשמש מתה סד"א לאחר מיתה נמי אקרי שארו ולחייב קמ"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א"נ לשקינא לה דרך אברים. סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא. והא קא קפיד. קמ"ל:

שעשה בה את המזיד כשוגג. כדלעיל מתני' ב' וע"ש. ומה שפי' הר"ב אם שניהם מזידין וכו'. אבל אם היא שוגגת כו' שניהן פטורים דכתיב (שם) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו'. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא. נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה. אמאי כתב רחמנא ברישא בקורת תהיה. ולבסוף כתב והביא את אשמו לה'. ה"ק אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה'. ואם לא תהיה בקורת. לא יביא הוא את אשמו. ומכאן מקשים על מה שכתב הרמב"ם בפירושו ריש מסכת שבת וז"ל. שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי' על השוגג ע"כ. ורבים אומרים שהוא טעות. ואני אומר דהא ודאי שמ"ש שהוא לוקה יש ט"ס. וצ"ל שהיא לוקה. דהא מתני' היא לא השוה כו'. אבל ז"ש שהיא לוקה כשהיא שוגגת. לא קשיא כלל. דהא סתמא תנן החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג [ולעיל מתני' ב' מפרשים השוגג כמזיד] אע"ג דמאשר חטא דמיניה ילפינן באיש הוא דכתיב. אית ליה להרמב"ם דה"ה לאשה. ויש לו ראיה מדאמרינן בגמ' והכא גדול נמי פטור מ"ט דמקשיין אהדדי. וכתבו הר"ב בסוף פירקין. ש"מ דגמרא סברה דהוקשו להדדי. והתוס' כתבו על זה דהלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה. ולא אשה לאיש. והרמב"ם סובר שהל' מכוון דכי היכי דהוקש איש לאשה הוקשה נמי אשה לאיש. ולענין זה לרבות שוגג כמזיד [והא דת"כ שהביאו התוס' דמחלקת בין קטן לקטנה. לא קשיא. דיליף ליה מקרא] והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמו על המזיד. והא דהוקש איש לאשה היינו לענין שהיא אנוסה א"נ היא קטנה והוא גדול א"נ ער וישן. זו היא סברתו בפירושו. וידים מוכיחות הן מדסתם כאן במתני' ולא פירש כלום. ואילו היה דעתו כשחיבר הפירוש דהא דתנן המזיד כשוגג דלאו דוקא. אלא כשהיא שוגגת שניהם פטורים. לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. ולא עוד אלא דבסוף פירקין כשהזכיר חלוקות שבין שפחה לשאר עריות כתב. וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד. לכך נ"ל פשוט שזו [היא] דעתו כשחיבר הפי' לחייב אותה במלקות אע"פ שהיא שוגגת. אבל בחבורו ודאי שחזר בו כמבואר בדבריו פ"ג מהלכות אסורי ביאה ופרק ט' מהלכות שגגות. שהצריך שתהא היא מזידה: