מסכת חולין - פרק ט - משנה ד

עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:

עור שיש עליו כזית בשר. במקום אחד:

הנוגע בציב היוצא ממנו. רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת. ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית:

ובשערה. שבעור כנגד אותו בשר:

טמא. דשערה הוי שומר:

מטמא במשא. שהרי נשא כזית נבילה:

ולא במגע. דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות:

לא במגע ולא במשא. כדמפרש טעמא בסיפא שהעור מבטלן:

ומודה ר״ע. דאע״ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כר״ע:

שתחבן בקיסם והסיטן. וה"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת"ה אפילו במשא לא ליטמו דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא [*כדתנן לקמן] לר"ע [כלומר דלר' ישמעאל אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע [כרבנן דרפ"ג דאהלות ורפ"ג דעדיות] אלא משום דפליג ר"ע ארבי ישמעאל בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים. קאמר דבקיסם כה"ג מודי ליה תוספות. ושיטת הרמב"ם בהיפך דדוקא תחובים ודוקא בהיסט אבל בנגיעה לא מצטרף. ויהיב טעמא שאין חבורי אדם חבור. דהכי תנן לענין שני חצאי זיתים דמת. במ"ד פרק ג' דאהלות. וכתב הכ"מ בפ"א מהלכות אבות הטומאה דהא [דתנן] לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. לא אמרו אלא בדבוקין בעור דוקא ע"כ. כלומר וכל דכוותה שהוא חבור טבעי. כל' הרמב"ם בפירושו בפ"ג דאהלות. דאלת"ה תקשה מתניתין דלקמן: