מסכת חולין - פרק ה - משנה ד

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט, לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן. לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר:

משחיטין את הטבח בעל כרחו. שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר:

אפילו שור שוה אלף זוז. שוחטו בעל כרחו, אף על פי שאין לו לוקחים לשאר הבשר. לפי שדבר תורה מעות קונות ומעת שקיבל המוכר הדינר קנה הלוקח הבשר. ולא תקנו חכמים שמשיכה קונה ולא מעות אלא גזירה שמא יאמר לו מוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה. דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות, אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. ובארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות:

לפיכך אם מת מת ללוקח. ומפסיד לדינר שהרי ברשותו מת:

אינו כן. דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

משחיטין את הטבח בעל כרחו. כתב הר"ב שאם קיבל דינר מלוקח וכו'. לפי שד"ת מעות קונות כו'. אלא גזירה שמא יאמרו כו' עיין במ"ב פ"ד דב"מ ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. והיינו טעמא דנקט משיכה אף על גב דאיכא נמי דרכים אחרים שקונין בהן. וכבר כתבתי זה במשנה ה' פ"ק דקדושין: