מסכת זבחים - פרק ז - משנה ו

מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, נִבְלַת הָעוֹף שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. מַה מָּצִינוּ בִשְׁחִיטָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, וּמְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, אַף מְלִיקָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, תְּטַהֵר אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ:

אינה מטמאה בבית הבליעה. דמליקתה מטהרתה מידי נבלה:

ר׳ יהודה אומר מטמאה בבית הבליעה. דסבירא ליה לר״י דלא אהני שחיטה בעוף של חולין ולא מליקה בקדשים בטריפה בעוף להוציאה מידי נבילה:

אינו דין שתהא שחיטה כו׳. וכיון דילפת ששחיטה מטהר את הטריפה בעוף בחולין מק״ו, ילפינן מליקת קדשים מינה בבנין אב, מה מצינו בשחיטה כו׳, אף מליקה המכשרת באכילה תטהר טריפתה מטומאתה:

רבי יוסי אומר דיה כו׳. כיון דלא אשכחן בהדיא דשחיטה מוציאה מידי נבילה בעוף, אלא מק״ו מנבלת בהמה אתה בא ללמוד, דיה שתהא כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה ולא מליקתה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלש מחלוקות בדבר, ר״מ סבר, אחד שחיטה ואחד מליקה מוציאה בעוף מידי נבלה. ור׳ יהודה סבר, בין שחיטה בין מליקה לא מהני בטריפה בעוף להוציאה מידי נבלה. ור׳ יוסי סבר, שחיטה מהניא, מליקה לא מהניא. והלכה כר׳ יוסי:

מלק ונמצא טרפה. דטרפה אסורה בהקרבה כמ"ש הר"ב טעמא ברפ"ו דתמורה. וכ"כ שם הרמב"ם. וכאן מפרש משום הקריבהו וגו':

רי"א מטמאה בבית הבליעה. דתרי טרפה מייתר בנבלת עוף טהור חד דלעיל וחד נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (שם כ"ב) להביא טרפה ששחטה שמטמאה. ור"מ למעוטי עוף טמא שאין במינו טרפה. ור"י מנבלה נפקא ליה כו' בגמרא:

ומה אם נבלת בהמה וכו'. שחיטתה מטהרת וכו' כדילפינן בגמרא מוכי ימות מן הבהמה [וכתבה הר"ב בריש מסכת טהרות אבל במשנה ד' פ"ד דחולין מסברא בעלמא דרשינן לה ושם פירשתי בס"ד] עוף שאינה מטמא במגע ובמשא. אלא באכילה ובבית הבליעה. כדכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה. רש"י:

רי"א דיה כנבלה. פירש הר"ב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כדילפינן ממרים כמ"ש הר"ב בספ"ב דב"ק ומש"ה [כיון דדיו דאורייתא מסקינן בגמרא דר"מ קרא אשכח וקדריש זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י״א:מ״ו) לומר לך מה בהמה דבר שמכשירה באכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר שמכשירה באכילה מטהר טריפתה מטומאתה. וכתב הרמב"ם וז"ל ור"י מוציא ההיקש הזה לדין אחר ולא יאות כפי כונתינו לזכור כל הטענות ע"כ. ולא ראיתי שום משא ומתן בהל' בין ר"מ ור"י. איברא דברפ"ב דחולין דף כ"ז תניא זאת תורת הבהמה והעוף. לומר לך מה בהמה בשחיטה אף העוף בשחיטה. אבל התוספות כתבו דהיקשא הוא ואין היקש למחצה וכולי מילי דרשינן מינה. ע"כ: