מסכת זבחים - פרק א - משנה א

כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת, בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ:

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. כגון שנשחטה עולה לשם שלמים:

כשרים. ויזרוק דמן ויקטיר אמוריהן לשמן. דבקדושתייהו קיימו ואסור לשנויי בהו:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה, אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לאו, שלא נשחט הזבח לשם בעלים, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים, אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה:

חוץ מן הפסח. דבפסח כתיב (שם טז) ועשית פסח, עד שיהו כל עשיותיו לשם פסח, ועוד כתיב (שמות י״ב:כ״ז) ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, והנהו תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים:

וחטאת. דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי, כתיב (ויקרא ד׳:כ״ה) ושחט אותה, לחטאת, שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב (שם) ולקח הכהן מדם החטאת, עד שתהא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת, וכפר עליו הכהן, עליו ולא על חברו, דהיינו שתהא לשם בעלים. מחטאתו אשר חטא, שתהא לשם אותו החטא. ולא אמרן דחטאת שלא לשמו פסול, אלא כששחטו לשם קדשים אחרים, אבל שחט לשם חולין, כשר, ולא עלה לבעלים לשם חובה, דכתיב (שם כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים:

הפסח בזמנו. פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו, דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב. אבל קודם לכן ואחר מכן, קיימא לן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי. וכל דינו כשלמים:

אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל, החטאת באה על החטא וכו׳ וכתיב כחטאת כאשם. ורבנן סברי, חטאת דכתיב ביה מיעוטא, פסול. אשם דלא כתיב ביה מיעוטא, כשר. ואם תאמר, אשם נמי כתיב ביה אשם הוא, האי, לא נאמר אלא לאחר הקטרת אימורין. ואם בא למעט שלא לשמו דפסול, קודם הקטרת אימורין היה צריך לכתבו. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

כל הזבחים. שם כולל כל הקרבנות הקריבים מב"ח שנוהגים בו לדורות כאשר צונו השם. הרמב"ם בסוף הקדמה למסכת זו. ואע"פ שלשון זביחה לא נאמר בכתוב אלא בשלמים ועולות. שאותה תשובה שהשיב הראב"ע ככתוב בפירושו סוף פרשת יתרו מפסוק וזבחת [עליו את] עולותיך [ואת שלמיך] עדיין לא נאמר חטאת ואשם. אבל השאלה אינה. לפי שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. והראב"ע בעצמו נשתמש בזה במקום אחר. והעתקתיו בריש מס' תרומות ועיין ספ"ב דחולין:

שנזבחו שלא לשמן. עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה והולכה וזריקה כדתני סיפא [מ"ד]. תוספות:

כשרים. לשון הר"ב ויזרוק דמן ויקטיר אימוריהן. מסיים רש"י ולאכול את הנאכלים. ומ"ש הר"ב דבקדושתייהו קיימי בריש מנחות דייק לה הר"ב במתניתין גופה. ועיין מ"ש שם. [*ומה שכתב הר"ב ואם לאו שלא נשחט הזבח לשם בעלים. ול' הרמב"ם ששחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים]. ומה שכתב הר"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים אבל קרבנות צבור כו' דייק ליה הרמב"ם מדתנן לבעלים. וטעמא שכתב הר"ב שהשחיטה מושכתן. בגמרא ד' ו' ומשום דלב ב"ד מתנה עליהן. ומ"ש הר"ב ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן וכו'. עיין בלשון התוספות שהעתקתי בסוף פ"ג דב"מ:

ומן החטאת. כתב הר"ב דבחטאת נמי כתיבי וכו' וזריקתו לשם חטאת. לאו דמשמע ליה מולקח אלא מייתי ליה בגמרא מוכפר עליו הכהן מחטאתו. שתהא כפרה לשם חטאת. ומ"ש הר"ב אבל שחט לשם חולין כשר כו' דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל כו'. אע"ג דהאי קרא לחייב מיתה בטבל דרשינן ליה [כמ"ש בספ"ט דסנהדרין] דלמא קדשי מיותר קא דריש. דהו"מ למכתב ולא יחללו את אשר ירימו. תוספות. ומ"ש הר"ב קדשים מחללים וכו'. לשון רש"י הכי דריש ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל. ועיין במשנה דלקמן:

הפסח בזמנו. פירש הר"ב כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום כו' אבל. קודם לכן וכו' קי"ל כו' וכל דינו כשלמים כפירש"י. וכ"כ התוספות ד' ח' ע"ב ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ה דפסחים. ולבן בתירא דמשנה ג' דפסק הר"ב והרמב"ם כמותו. אפילו קודם חצות נמי. והיינו דהרמב"ם פירש כן במתניתין דהכא דזמנו יום י"ד כו' ומיהו לרש"י ותוספות אפשר לומר דאינהו ס"ל דאין הלכה כבן בתירא וכדעת הראב"ד בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין. ול"ק מהא דתנן במשנה ג' פ"ה דפסחים דפסח ששחטו קודם חצות פסול דהתם לשמו ופלוגתא דלקמן בשלא לשמו. ועיין בריש מתניתין דלקמן:

רבי אליעזר. ביו"ד גרסינן כדמוכח מתניתין ג' פ"ג דתמורה:

החטאת באה על חטא וכו'. איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא. חטאת יולדת ואשם מצורע. אלא משום דרובא אתו על חטא. משוי להו אהדדי. תוספות:

אף האשם. כתב הר"ב וכתיב כחטאת כאשם ולרבנן למאי הלכתא אתקש אשם לחטאת. לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה [דכתיב בה (ויקרא ד׳:כ״ט) וסמך את ידו על ראש החטאת]. אף אשם טעונה סמיכה. גמרא דף י"א עמוד ב':