מסכת בכורות - פרק ה - משנה א

כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז (וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז) וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר:

כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהם מום, אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכר ביוקר:

ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש:

חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור. ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע״פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה:

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור אלא לא יגאל, ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה, הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:

נמכרין באטליז כו'. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש [*פי' הר"ב דמתוך שיכולים למכרו ביוקר וכו'] בגמ' אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא. אלא לפני פדיונו נשחטים הא בעי העמדה והערכה [כדתנן במ"ג פ' בתרא דתמורה] לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא טפי ופריק מעיקרא:

חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פי' הר"ב לכהנים קרי בעלים של בכור. מסיים רש"י. ומעשר הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל היא. ומשום הנאת הדיוטות כו':

ומן המעשר. ופרכינן בגמ' דמעשר בביתיה מי מזדבן והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו'. כמ"ש הר"ב לקמן. ומשנינן במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבדה [שאין יכולים לאכלו כולו ויסריח] נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר. הכי כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו:

ושוקלין מנה כנגד מנה. לשון הרמב"ם ספ"א מהל' בכורות. וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ע"כ. וכתב הכ"מ. ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא:

בבכור. כתב הר"ב אבל מעשר כו'. אסור למכרה כלל משום דלא כתיב כו'. אלא לא יגאל. וגמרינן גאולה גאולה מחרמים כמ"ש הר"ב במ"ב פ"א ממעשר שני. ומ"ש הר"ב ושנינו בספרי בכור שנאמ' בו כו'. אינו נמכר לא חי ולא שחוט. אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. הכ"מ פ"ו מה"ב: