מסכת בכורות - פרק ד - משנה א

עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה:

עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן:

בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כ״ב:כ״ח-כ״ט) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר, ומלאתך ודמעך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כ״ג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום:

בדקה שלשה חדשים. לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי:

לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:

בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':

רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא:

לא יתנו לו. כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין:

הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות:

שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות: