מסכת בכורות - פרק א - משנה ז

לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ:

קופיץ. סכין גדול כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר:

ועורפו. היינו שחותך ראשו ממול ערפו:

וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עייפה:

מצות יעידה. באמה העבריה:

בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה, אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון:

מצות גאולה באדון. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש:

[*לא רצה לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור סימן שכ"א]:

וקוברו. לשון הר"ב לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה וכ"כ הרמב"ם. וכלומר לדברי הכל דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה וכמ"ש במשנה ג'. וכך ראיתי בנא"י בפירוש הרמב"ם דמסיים לדברי הכל וגם בפירוש הרמב"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתוב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה. מצאתי בנא"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה:

בראשונה שהיו מתכונים כו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"א דיבמות:

מצות גאולה באדון הוא קודם כו'. שנאמר ואם לא יגאל וגומר. והר"ב כתב שהוא מוסיף את החומש. והכי תנן במ"ב פרק ח' דערכין והתם [דף כ"ז] פריך לה דתיפוק ליה דמצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר: