מסכת סוטה - פרק ז - משנה א

אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וּוִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

אלו נאמרין. פרשת סוטה. דכתיב (במדבר ה׳) ואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר:

וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית כו׳, אומר בכל לשון שירצה, דכתיב (דברים כ״ו:ה׳) ואמרת לפני ה׳ אלהיך, בכל לשון שאתה אומר:

קריאת שמע. דכתיב (שס ו׳) שמע ישראל, בכל לשון שאתה שומע:

ותפלה. צבור שמתפללין, מתפללין בכל לשון. אבל יחיד אינו מתפלל אלא בלשון הקודש:

וברכת המזון. דכתיב (שם ח׳) וברכת, בכל לשון שאתה מברך:

ושבועת העדות ושבועת הפקדון. בכל לשון שהשביעום ולא הודו, חייבין. שבועת העדות ילפינן לה דכתיב בה (ויקרא ה׳:א׳) ושמעה קול אלה, בכל לשון שאתה שומע. ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:

[*בכל לשון. והתוספות גורסין בלשונם כמו שכתבתי בשמם בסוף דבור המתחיל [ותפלה וכו'] :

פרשת סוטה. כתב הר"ב דכתיב וכו'. וכתב רש"י ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן. ה"א ניגמר מיבמה בק"ו ומה יבמה קלה לא עשה [בה] כל הלשונות כלשון הקדש סוטה חמורה לא כל שכן. ע"כ. ומ"ש הר"ב מקרא דואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר. והרמב"ם פי' ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר. וה"ג בגמ'. אבל רש"י כתב דה"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ומהאי קרא יליף ליה בספרי. ול"ג ואמר הכהן לאשה. אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. ע"כ. וכדבריו מוכח בגמ' שאכתוב לקמן בוידוי מעשר דיליף לה אמירה אמירה מסוטה. ומאי אולמיה דהאי מהאי אלא דהכא כתיב אל. ומעתה הר"ב דנסיב קרא דאל האשה ומסיים לה בלשון שהוא אומר. וזה דלא כשום גירסא. ועוד קשה על גירסא זו דבלשון שהוא אומר דאם כן משמע אפי' אינה שומעת. ואילו בקריאת שמע ושבועות עדות ופקדון. דקפדינן אשמיעה לא הוי דכוותה ואנן אלו נאמרין תנן. ומיהו י"ל דס"ל להר"ב והרמב"ם דהא לא אצטריך קרא דודאי שצריכה שתבין במה שאומר לה הכהן הואיל ומשביעה. ואי לאו דרבי קרא כל לשון ה"א דלשון הקדש אע"פ שאינה מכרת. ולהכי לא סגי להך מ"ד בואמרה האשה אמן אמן. דיליף לה מ"ד בספרי דבלשון הקדש דסבירא ליה דשייך לומר ואמרה אמן אע"פ שאינה מכרת. ולשון הרמב"ם בחבורו פ"ג [הלכה ז'] כתב בלשון שהיא מכרת ע"כ:

ווידוי מעשר. כתב הר"ב דכתיב ואמרת וכו' ויליף אמירה מסוטה. ולא ילפינן מלוים דכתיב בהו עניה ואמירה. גמ':

קריאת שמע. פירש הר"ב דכתיב שמע. ואיצטריך לאפוקי מרבי דאמר בגמ' והיו ככתבם. ורבנן ההוא לשלא יקראנה למפרע. ור' נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דברכות:

ותפלה. גמרא רחמי היא כל היכא דבעי מצלי. פי' רש"י דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוין לצלי. ומ"ש הר"ב דבצבור אבל יחיד לא. דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. פירש רש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. צבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס. אינו מואס בתפלתן של רבים ע"כ. ומשמע להר"ב דכ"ש שאר לשונות דלא. דהא ארמי קרוב ללשון הקודש הוא. והקשו בתוס' אמאי שייר הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות. וברכת המצות. דליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא תפלה דרבנן כדמשמע פרק ג' דברכות [כמ"ש הר"ב שם במשנה ב'] ועוד דמשמע דקדוש דאורייתא בפ"ק דנזיר [כמ"ש שם פרק ו' משנה ה'] בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנן בריש פרק ב' דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא. אלא הני אמאי שייר. ונראה דהני נאמרין בכל לשון [אפי'] אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע"כ. [*ולשיטתייהו אזלי שכתבו בריש פרקין ה"ג בסדר המשנה אלו נאמרין בלשונם ופי' כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע. ובגמ' לא משמע הכי ע"כ. ולא תירצו תנא ושייר מדקתני אל כמ"ש בשמם לקמן בד"ה ושבועת הפקדון כו']:

וברכת המזון. כתב הר"ב דכתיב וברכת את ה' [וכו']. ולא ילפינן ברכה מברכות הר גריזים כדילפינן מינייהו ברכת כהנים לקמן. להכי כתיב וברכת את ה'. כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה. ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלב שלם להנאתך. והכי נמי איתא בירושלמי. ואמרת דכתיב גבי וידוי לא דמי להאי. דהכא כתיב את ה'. אבל התם כתיב לפני ה'. דלהכי כתיב [לפני ה' משום] דבעזרה היה מתודה להכי איצטריך גזרה שוה דאמירה אמירה. תוס':

ושבועת העדות כו'. דכתיב ושמעה קול אלה. פירש"י מדלא כתיב והשביעו באלה ע"כ. וכתבו התוס' דאי לאו קרא ה"א נילף קול קול ממשה כדלקמן משנה ג':

ושבועת הפקדון. כתב הר"ב גמר תחטא תחטא. וכתבו התוס' אגב דילפינן בשבועות בהא גזירה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא. דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון הקדש. ע"כ. ובהכי נראה לי לתרוצי מה שתמהו התוס' בריש פרק ו' דשבועות דף ל"ט דלא תני במתני' שבועת הדיינים. ושבועת בטוי. דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר. וכתבו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתא בהני. להכי תני להו לחודייהו. עכ"ל. ולי נראה דאף שבועת הפקדון לא היה צריך לשנות אלא אגב דתנא שבועת העדות ואית ליה ג"ש לשבועת הפקדון תני ליה נמי והיינו טעמא דנסיב לה הגמרא לג"ש משום דמתניתין קשיתיה דלא תנן נמי לדיינין ובטוי אלא דתנא נסיב פקדון משום הך ג"ש דדמיא לעדות. וזו היא סברת בעלי התוס' דמכילתין דלא תמהו כמו בעלי התוס' דשבועות: