מסכת סוטה - פרק ו - משנה ב

אָמַר עֵד אֶחָד, אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין אַף לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת, וְלֹא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה:

אני ראיתיה שנטמאת. באותה סתירה, שהיא ע״פ עדים לר׳ יהושע, או ע״פ עוף הפורח לר׳ אליעזר:

לא היתה שותה. דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר:

אף לפסלה מכתובתה. שלא תשתה ולא תטול כתובתה:

יבמתה. אשת אחי בעלה:

ובת בעלה. מאשה אחרת:

הרי אלו נאמנות. לעדות זו, אע״פ שהן פסולות לכל שאר עדות שהוא לרעתה, לפי שהתורה האמינה כל עדות שיש בה. ומיהו לא לפסלה מכתובתה, הואיל ושונאות אותה, אלא שלא תשתה:

לא היתה שותה. כתב הר"ב שרגלים לדבר בפ"ק דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר ליה רב פפא לאביי והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא א"ל ועבר וכבר עבר דאי ס"ד כדכתיב ועבר בתר טומאה וסתירה. קינוי למה לי:

אפילו עבד כו'. עיין בפירוש הר"ב במשנה ח' פ"ק דר"ה:

חמותה כו'. עיין פט"ו דיבמות משנה ד' ומ"ש שם: