מסכת סוטה - פרק ה - משנה ד

בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל:

שאין ת״ל לאמר. שאין דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדברת למשה לאמר הדבור לישראל, אבל כאן אין לומר כן:

כקורין את. ההלל. ראשי פרקים בלבד היו עונים אחריו:

עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל. פירש הר"ב ראשי פרקים בלבד היו עונין ומסיים בברייתא משה אמר אשירה לה'. והם אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה. והן אומרים אשירה לה'. ולישנא דראשי פרקים קשיא. ולכן נראה לי שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. ובכל פרק היו עונין אותו ראש פרק. ובהלל פליגי רש"י ותוספות בפ"ג דסוכה דף ל"ח דלרש"י בראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר. ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל. והתוס' מפרשים שמתחלת הפרק עד סופו עונה ראשו על כל דבר ודבר עד סופו. וכן פרק שני עונה ראש פרק שני. ועל כל דבר ודבר עד סופו. וכן כולן. כגון הללויה. בצאת ישראל. לא לנו כו'. ע"כ. ודעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות חנוכה [הלכה י"ב] כפירוש רש"י:

כקורין את שמע. בברייתא. כסופר הפורס על שמע בבה"כ. שהוא פותח תחלה. והן עונין אחריו. פי' רש"י וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכיונו יחד את השירה ככתבה. ומפרשים בגמ' טעמו דר' נחמיה דדרשינן ויאמרו דאמור כולהו בהדי הדדי. לאמר דפתח משה ברישא:

ולא כקורין את ההלל. נ"ל דלהכי קאמר תו. לאפוקי נמי מדעת שלישית דאיתא בברייתא ר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל. והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. להכי אמר דלא הוו כלל כקריאת הלל. דאפילו כקריאה זו נמי לא: