מסכת כתובות - פרק יב - משנה א

הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן לִכְשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ, אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

הנושא את האשה ופסקה עמו. בשטר וקנין, או שאמר לעדים אתם עדי שאני מחייב עצמי לזון את בתה שיש לה מאיש אחר:

לכשתבוא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

מוליך לה מזונותיה למקום שאמה שם. דקיי״ל בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה כל זמן שהאם רוצה, והבן עד שש שנים אצל אמו וחייב האב לפרנסו והוא אצל אמו אם האם רוצה:

ופסקה עמו. פירש הר"ב שאמר לעדים אתם עדי וכו' דאי לא אמר אתם עדי פטור מטעם שלא להשביע את עצמו. כדפירש הר"ב במ"ו פ"ג דסנהדרין והתוספות כתבו דפטור ג"כ מטעם משטה הייתי בך. אבל בטור סימן פ"א כתב בלא שום חילוק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה ע"י תביעה. ובנדון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה. ומכי אמר מיהת מתחייב אע"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. שיכול אדם להתחייב בהודאת אתם עדי אף על פי שמעולם לא היה חייב. וזו דעת הרמב"ם פרק י"א מהל' מכירה סימן ט"ו:

חמש שנים. דברו בהווה שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו כ"ד חדש כמפורש בא"ה סימן י"ג. ולעיל פירש הר"ב פ"ד מ"ו דקטני קטנים נקראת בת שש שנים ומקפדת עוד על שנה:

נשאת האם לאחר. שגירשה הראשון. רש"י: