מסכת כתובות - פרק ז - משנה ו

וְאֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית. וְאֵיזוֹ הִיא דַּת מֹשֶׁה, מַאֲכִילָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר, וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה, וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה, וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. וְאֵיזוֹהִי דַת יְהוּדִית, יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַשּׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית. וְאֵיזוֹ הִיא קוֹלָנִית, לִכְשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵנֶיהָ שׁוֹמְעִין קוֹלָהּ:

מאכילתו שאינו מעושר. ולא נודע לו אלא אחר שאכלו, כגון דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזל שייליה ואשתכח שיקרא:

ומשמשתו נדה. כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני:

ולא קוצה לה חלה. דאמרה ליה פלוני תיקן לי את העיסה ואזל שייליה ואשתכח שיקרא:

וטווה בשוק. ומראה זרועותיה לבני אדם:

ומדברת עם בני אדם. משחקת עם הבחורים:

ומקללת יולדיו בפניו. מקללת ומחרפת אבי בעלה בפני בעלה:

הקולנית. תובעת תשמיש בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה. וכל הני צריכות עדים והתראה להפסידן כתובתן. ואין להן לא כתובה ולא תוספת ואינן נוטלות אלא בלאותיהן הקיימים בלבד:

ויהודית. שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבא. רש"י:

מאכילתו שאינו מעושר. פירש הר"ב ולא נודע לו אלא אחר שאכלו. דאי רצתה להאכילו ולא אכל מצי אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך. הרא"ש. וכן בתוספות. וה"ה באינך דמתניתין דוקא לאחר שעבר הוא. [*ומ"ש הר"ב כגון דאמר' ליה פלוני כהן כו' הכי איתא בסוגיא. ויש לגמגם למה נקט כהן והרא"ש לא נקט כהן וגם הביא ירושלמי ולא כתב שם כהן]. ומ"ש הר"ב ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. וכגון דאתו סהדי ואמרו עמנו היה במקום פלוני באותה שעה שאמרת שתיקן לך או לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תקנו אבל על פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. כן הסכמת הפוסקים אע"פ שבשם הרמב"ן כתב הר"ן דכאן שהיא אמרה משמו הואיל והוא כופר היא אינה נאמנת שכן קבל הדין בעד מפי עד אם בא זה וכפר זה האומר משמו אינו נאמן. דאכתי תקשי לי אע"פ שמפני שזה שאומרת משמו הוא כופר ולפיכך לא תהא היא נאמנת. דמ"מ לא תפסיד בזה כתובתה. דהיאך נוכל להוציא ממונה ולהפסיד שטר כתובתה שבידה ע"פ ע"א:

שאינו מעושר. ואצ"ל שקצים ורמשים. רמב"ם פרק כ"ד מה' אישות. וכתב המגיד שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם כנזכר [בסוף] פרק ראשון מהל' תרומות. ומ"מ אפי' יהיה מה"ת ק"ו הוא לשאר דברים האסורים. שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה אעפ"כ יוצאת בלא כתובה מחמת כן. כ"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם:

ונודרת ואינה מקיימת. גמרא. דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנאמר (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך וגומר וחבל מעשה ידיך ואיזו הן מעשה ידיו של אדם. הוי אומר אלו בניו ובנותיו. ומשום כך דקדק הרא"ש דאי לאו דעונש בניו אלא שהיא עוברת בעצמה כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור. לא הפסידה כתובתה. ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה:

וראשה פרוע. מקשין בגמרא דאורייתא הוא דכתיב (במדבר ה׳:י״ח) ופרע את ראש האשה מכלל דההיא שעתה לאו פרועה הוית שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרוע ראש ומשנינין דאורייתא כשמכוסה במטפחת שפיר דמי ואפילו ברשות הרבים ובמבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו. ומדת יהודית שלא תצא לכל אלו אא"כ שיש על ראשה רדיד ככל הנשים: