מסכת כתובות - פרק ב - משנה ט

הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִידֵי גוֹיִם עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם, כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצָאוּ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

ע״י ממון מותרת לבעלה. שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה:

על ידי נפשות. שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן:

כרכום. תרגום מצור, כרכומא:

פסולות. אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי, ומתוך שיכולה לומר נחבאתי, נאמנת גם כן כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי:

המעון הזה. שבועה היא:

אין אדם מעיד ע״י עצמו. ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו הרי זה מעיד עליה ונושאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה לא נתן ממונו עליה:

שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה. כתב הר"ב ודוקא כשיד ישראל תקיפה אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה וכו' אסורה כו' אא"כ העיד לה עד אחד כשבויה. הרמב"ם ספי"ח מהא"ב ועיין במ"ב פרק בתרא דעדיות:

ע"י נפשות אסורה. פי' הר"ב אפילו לבעלה ישראל שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות:

כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. פי' הר"ב דאשת כהן אסורה כשנאנסה דילפינן בפ"ו דיבמות דף נ"ו והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף ע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. ומהיא דמיעוטא הוא דייק:

פסולות. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ולא דמי להא דתנן במ"ה פ"ה דעבודה זרה שאין פנאי לנסך גמרא. ומה שכתב הר"ב ואם יש בעיר מחבואה כו' כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנת וכו' דמי יימר דאיטמי. משא"כ בשני שבילין דמ"ה פ"ח דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה. גמרא. ומהאי טעמא נמי נאמנת במיגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן. גמרא:

ואם יש להן עדים אפילו עבד כו'. וכן הלשון במשנה ד' פרק ז' דגיטין. ועיין מה שכתבתי שם:

אפילו שפחה. חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה כההיא דגיטין פרק ז' ובמסיחה ל"ת נאמנת. גמרא. ועובד כוכבים מסיח לפ"ת יש מחלוקת בין האחרונים כמ"ש בב"י סימן ז':

רבי זכריה בן הקצב. והיה כהן כך כתב רש"י:

המעון הזה. פירש הר"ב שבועה ור"ל המקדש וכך כתב בערוך ובספר יוחסין אות ז' כתוב. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו' ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחלת כריתות וזה מנהג בישראל ע"כ. וכן מצינן לר' יוחנן שנשבע היכלא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"א.) ונ"ל שאין זה שבועה לפי האמת כלל וכמו שכתב הב"י בי"ד סימן רל"ז בשם הגהת מרדכי דסוף מס' שבועות לענין נשבע בשלחן הקדש או בשאר כלי הקדש שאינה שבועה וה"נ דכוותה ואף ר' זכריה שנשבע לא היו צריכים לשבועתו כלל אפילו היו מאמינים לעדותו שאין עד צריך שום שבועה כלל להעיד. ומה שפי' הר"ב שבועה ר"ל כדרך שבועה אבל לא שהוא שבועה: