מסכת כתובות - פרק ב - משנה ב

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו וְהוּא אוֹמֵר לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

ומודה רבי יהושע. אף על גב דלעיל בפ״ק גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהמנינן לאשה במאי דאמרה משארסתני נאנסתי ופסלה עצמה מן הכהונה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני והיתה כשרה לכהונה. הני מילי היכא דאיכא איסור והיתר לפסול לכהונה או להכשיר, בהא פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהימנינן לה במגו, אבל היכא דליכא איסור והיתר אלא דררא דממונא, כגון האומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, מודה ר׳ יהושע לר׳ גמליאל דבכהאי גונא מהימנינן ליה במגו דאי בעי אמר שלי היא ואמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן:

ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן. בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמועינן כגון שלא אכלה אלא שתי שנים בפני האב ושנה אחת בפני הבן, כיון דלא שלמו לו שלש שני חזקה בחיי האב, השנה שאכלה בפני הבן אינו עולה למנין שני חזקה:

ומודה רבי יהושע וכו'. כתב הר"ב אע"ג דלעיל כו' ה"מ היכא דאיכא איסור והיתר כו' כך כתב הרמב"ם וכלומר ומכיון דלענין איסור והיתר לא מהימנא במגו. ה"נ לענין הכתובה. דלא שייך לומר שתהא נאמנת לכתובה ולענין איסור והיתר לא. ורבן גמליאל סבר דלענין איסור והיתר נמי נאמנת משום דאוקי אחזקת כשרות כדלעיל. ומ"מ תמיהני דלמאי איצטריכו להו לדחוקי בהכי. ובגמרא מ"ש האי מגו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך ופירש"י הכא אין תובעו לפי שאין שור שחוט אבל התם לא מצא לה בתולים ושור שחוט לפניך ולכך הוא טוענה ולא מהמנינן לה. והתוספות מפרשים דה"נ אפילו כי תובע מודה רבי יהושע וה"ק התם שור שחוט לפניך ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו שאין שור שחוט יכול לומר תי אני והכא אין שור שחוט ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם:

ואם יש עדים כו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמעינן כו' דאדתני באבוה ליתני בדידיה באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו':