מסכת יבמות - פרק ו - משנה ב

וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אוֹ פְסוּלוֹת, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, פָּסַל. וְלֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה:

וכן הבא על אחת מכל העריות. באחת מכל הביאות האלו:

או על הפסולות כגון אלמנה, לכהן גדול וכו׳ פסלה לכהונה משום זונה. ואף על פי שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, פסולה היא לכהונה. וגרושה נמי, אי בת כהן היא מפסלה בהך ביאה מתרומה דבי נשא:

ממזרת ונתינה, לישראל. לאו אפסולה לכהונה קאי, דהא פסולה וקיימא, אלא לענין העראה נקט, ליה, למלקי עלה בהעראה כגמר ביאה:

וכן הבא וכו' העריות. דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה דכתיב בה (שם כ ) את מקורה הערה אף כל בהעראה. גמרא:

או פסולות לכהונה כו'. אתיא קיחה קיחה כתיב גבי חייבי כריתות (שם) איש כי יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה (שם כ"א) לא יקחו. גמרא. [* ומ"ש הר"ב פסלה לכהונה משום זונה. עיין מ"ש בזה במשנה ה' בס"ד]:

ממזרת ונתינה כו'. גמרא. מדגלי רחמנא ש"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. ואי לא כתיב בחייבי כריתות ה"א דנילף לחייבי לאוין משפחה חרופה אבל השתא דכתיב בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה לשתוק קרא משפחה חרופה:

פסל. פי' הר"ב ואע"פ שאשת ישראל כו'. וכ"פ הרמב'"ם. וטעמא כדכתבו התוספות ספ"ג דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו אשת ישראל. ומ"ש הר"ב דאלמנה כו' נעשית זונה דברי תימה הן שלא מצאנו מי שסובר כן כמו שאכתוב לקמן במ"ה. והרמב"ם בפירושו כתב דנעשית חללה: