מסכת יבמות - פרק ד - משנה יג

אֵיזֶהוּ מַמְזֵר, כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְלֹא יָבֹא דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר, כָּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מָצָאתִי מְגִלַּת יֻחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ, אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ, לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. גֵּרְשָׁהּ וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. חָלַץ לָהּ וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ:

כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כל קורבה שהיא בלאו, ואפילו אין בה כרת:

כל חייבי כרת. אבל לא חייבי לאוין. וכן הלכה, שכל שאיסורו אסור כרת הולד ממזר, חוץ מן הנדה. אבל מחייבי לאוין אין הולד ממזר:

כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כתב הר"ב כל קורבה שהוא בלאו וכו'. וכן כתב רש"י. וקשיא לי דהא מחזיר גרושתו דלאו קורבה הוא ואמר ר' עקיבא לעיל דהולד ממזר. ול' הרמב"ם שיעור דברי ר"ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואפילו הוא מחייבי לאוין:

שהוא בלא יבא. גמרא דכתיב (דברים כ״ג:א׳-ב׳) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. כנף שראה אביו לא יגלה. כרבי יהודה דריש פי"א דמפרש לקרא באנוסת אביו דהוי ליה חייבי לאוין וסמיך ליה לא יבא ממזר בקהל ה'. ואע"ג דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בינתים. כתבו התוספות וכ"כ הרי"ף דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשיב הפסק ומדכתיב ולא שמעינן דאפילו לאוין דלאו דשאר. ועיין משנה ד' פ"ח מ"ש שם:

כל שחייבין עליו כרת. סבר לה כרבנן דר' יהודה דסברי דולא יגלה כנף בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר [כמ"ש לקמן ריש פי"א] דה"ל חייבי כריתות אשת אחי אביו. ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך לא יבא ממזר אלמא מחייבי כריתות הוי ממזר:

והלכה כדבריו. כתב הר"ב וכן הלכה. וכך כתב הרמב"ם דלא סגי לן ההלכה פסוקה שבמשנה כמ"ש במ"ו פ"ג דפיאה דאין למדין הלכה מפי התלמוד והכא היינו טעמא שפסקו כמותו משום דהכי תנן בספ"ג דקידושין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר. ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה כמ"ש התוספות והרי"ף. והואיל ובקדושין תלוי כמפורש התם ה"ט דכתב הר"ב חוץ מן הנדה. ויהיב טעמא בגמרא משום דתפסי בה קדושין דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קדושין דתהי לשון הוויה דקדושין. ועיין מ"ש במשנה י"ב פ"ג דקדושין:

כל שחייבין עליו מיתת בית דין. דאי מלא יגלה לא לכתוב לא יקח אשת אביו אלא לא יגלה לגופיה. לר' יהודה לחייב באנוסת אביו. ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו. ולא יקח איש את אשת אביו [למאי] כתביה לאשמועינן דממזר מחייבי מיתת ב"ד דוקא:

מאשת איש. וכתבו התוספות תימא דלא נקט חייבי מיתות ב"ד סתם ואי משום דמעשה שהיה כך היה אם כן מנלן דהוי כר' יהושע וי"ל דנקט אשת איש לרבותא. דאע"פ שהוא קל משאר חייבי מיתות דהוי בחנק ויש לה היתר בחיי אוסרה:

לקיים דברי ר' יהושע. לא היה כתוב במגילה. אלא ארישא קאי אר"ש בן עזאי לקיים דברי ר' יהושע. רש"י:

יבמתו שמתה מותר באחותה. אמרינן בגמרא דמשנה שאינה צריכה היא. [דזיל קרי בי רב הוא. עליה בחייה שלא נאסרה אחותה אלא בחייה. רש"י. והתוספת כתבו בשם ר"י] דאתי במכ"ש דאשתו: